השבוע עבר בקריאה ראשונה חוק עונש מוות למחבלים. בהצגת החוק אמרה ח"כ לימור סון הרמלך את הדברים הבאים: א(ת הנאום המלא אפשר למצוא בדפים שלה ברשת):
בפתח דבריי אבקש לעשות פרפראזה על דברי התובע במשפט אייכמן גדעון האוזנר, ואומר את אשר על ליבי: "במקום זה, בו אני עומדת לפניכם, חברי כנסת ישראל, ללמד קטגוריה על המחבלים הפלסטינצים ולבקש עבורם עונש מוות – אין אני עומדת יחידית;
עִמדי ניצבים כאן בשעה זו אלפי נרצחים. אך הם לא יוכלו לקום על רגליהם; לשלוח אצבע מרשיעה כלפי רוצחיהם הנתעבים ולזעוק כלפי המחבלים הפלסטינצים: אני מאשים!
מפני שאפרם נערם בין גבעות השומרון ושדות קיבוצי עוטף עזה, וקבריהם פזורים על פני מדינת ישראל לאורכה ולרוחבה. דמם זועק, אך קולם לא יישמע. אהיה על כן אני להם לפה ואגיש בשמם את חוק עונש מוות למחבלים. לרוצחים הנתעבים ששפכו את דמם….
אני ניצבת כאן היום בשם כל הנרצחים של הטרור הפלסטינאצי ודורשת צדק.
אני ניצבת כאן בשם כל האמהות וכל האבות שאיבדו את ילדיהם, שלִבם זועק, שותת דם, אך קולם אינו נשמע.
אני ניצבת כאן בשם כל האלמנות שאיבדו את השותף לדרך ואהבת ליבן.
אני ניצבת כאן בשם כל היתומים, ילדים ומבוגרים כאחד, שאיבדו את המשענת שלהם לחיים, את המקור לאהבה ולביטחון.
אני ניצבת כאן בשם היתומים האישיים שלי, אהוביה יאיר, שהתייתם בגיל שנה וחודשיים, ושרה בתי, שנולדה שלוש שעות לאחר רצח אביה בניתוח חירום, שאת אביהם הם זוכרים רק דרך הסיפורים.
אני ניצבת כאן בשם כל האחים השכולים שחייהם השתנו לבלי הכר, שנותרו מאחור.
אני ניצבת כאן בשם עם שלם, שרואה את רוצחי עמו משוחררים בעסקאות, מתקבלים כגיבורים ושבים לדרך הטרור.
ואני ניצבת כאן גם כאלמנת טרור, אלמנתו של שולי הר מלך הי"ד, כמי שחוותה את נוראות הטרור והאובדן על בשרה, כאשר מחבלים שפלים רצחו את בעלה ופצעו אותה.
אשתף בסיפורי האישי. אני זוכרת זאת לפרטי פרטים כאילו הדברים קורים עכשיו. את המחבלים הארורים שעומדים בקצה עיקול הכביש עם נשק ביד, מיישירים מבט, ובשאגות של אללה אוכבר, יורים בשולי ובי בקור רוח.
הם לא הכירו אותנו. לא היה להם אכפת מי אנחנו ומה הדעות שלנו. היינו משפחה יהודית וזו הייתה סיבה מספיקה עבורם. התמונה הזו של המחבלים שעומדים ויורים בנו לאור היום, לא מסתתרים, עומדים על הכביש, לא עזבה אותי במשך זמן רב. בלילה שאחרי הפיגוע, כשאני שוכבת פצועה בבית חולים אחרי לידת חירום, המומה מהאלמנות ומהאימהות הטריה שהגיעו אלי בו זמנית זה כל מה שראיתי בכל פעם שניסיתי לעצום את העיניים. מחבלים שונאי ישראל שמטרתם היא אחת, להרוג יהודים ללא הבחנה.
שוב ושוב חזרו אלי הבזקים מאותם רגעים איומים, והמחשבות לא הניחו לי. כאישה מאמינה, לא היה לי ספק שיש כאן איזה מסר עבורי. ואז, בתוך ים הכאב הגיע פתאום רגע של צלילות הדעת. לפתע נחתה עלי ההבנה הברורה: זה לא הם אלא אנחנו! הם בכלל לא הסיפור. הסיפור הוא אנחנו.
מאז ומעולם הם ביקשו להרוג אותנו. דבר לא השתנה. שנאה ושפיכות דמים הם צו חייהם.
אנחנו שכחנו מי האויב, בלבלנו בין מוסר ורחמים. לאטימות וטיפשות.התאכזרנו על רחמנים וריחמנו על אכזרים.
בלילה הנורא ההוא הבנתי שמה שקרה לי, ולצערי, לעוד משפחות רבות, נובע, בין השאר מהססנות שלנו, איזשהו ספק בצדקת דרכינו. אובדן דרך לאומי. באותו הרגע אני מבטיחה לעצמי שמרגע זה, משימת חיי היא לעשות כל שבכוחי על מנת שלא יצטרפו למשפחת השכול שלנו עוד משפחות. שהעם האהוב שלי יזכור ולא ישכח את אשר עשה לו עמלק. יזכור את תפקידו ואת יעודו.
אם לא היה די בהבנה שהגעתי אליה בעצמי, הגיע רב המרצחים, המחבל שהוביל את חוליית המוות והרצח של אישי שולי הי"ד. חוליה שנתפסה לאחר שרצחה עוד מספר יהודים. בבית המשפט הוא נשא נאום מלא רהב, בו הוא הצהיר כי אנחנו, היהודים, אומה חלשה, ואילו הם חזקים. הוא הוסיף ואמר: "לכל אחד מאיתנו יש בן שיחטוף חייל עד שהאחרון מביננו ישוחרר. אני יודע שאשתחרר בקרוב".
כשנתיים לאחר מכן הוא באמת שוחררו בעסקת שליט, וכמה שנים אחר כך, למרבה הזוועה, הוא פיקד על פיגוע נוסף בו נרצח הנער מלאכי רוזנפלד הי"ד.
לפני כשנה סגרתי מעגל כאשר רב המחבלים הזה חוסל כמפקד בכיר בגדוד חמאס ברפיח, לא לפני שהשתתף בטבח השביעי באוקטובר.
לצערי מעגל אחר נפתח, כאשר עוד שני מחבלים שעמדו על הכביש וירו בבעלי שולי ובי שוחרר במסגרת העסקה – ואני מתפללת שלוחמינו עזי הנפש יגיעו גם אליהם בטרם יספיקו לשפוך את דמם של יהודים נוספים. ואתם יודעים מה? תארו לכם מה היה קורה אילו החוליה הזו שהייתה אחראית על רצח כל הרבה אזרחים וחיילים הייתה מוצאת להורג. היום מלאכי רוזנפלד היה חי.
ומה עם יחיא סינוואר בעצמו ויתר החברים שלו להנהגת חמאס, רבים מהם משוחררי העסקאות עם ישראל. תארו לכם אם הם היו מוצאים להורג? כמה דם יהודי היה נחסך לנו? כמה תושבי עוטף עזה, כמה ממשתתפי מסיבת הנובה, כמה יהודים שרצו לעזרת אחיהם שבדרום היו היום איתנו כאן?
הגיע הזמן לשנות את התפיסה! הגיע הזמן להשתמש בכלים אחרים! לא עוד הססנות, לא עוד רחמים על אכזרים. עם אויב אכזר יש דרך אחת להתמודד והיא למגר אותו! להכריע אותו! להרתיע אותו! כשהמסר הוא חד משמעי. בלי חורים ומבלי שיקול דעת.
החוק הזה אומר: דם יהודי איננו הפקר. אנחנו בוחרים בחיים, ומי שבוחר במוות יישא באחריות למעשיו. אומה חפצת חיים אנחנו. ■
