אנחנו כל כך מצפים ורוצים ילד

ניגשת ומביטה בלוח השנה, עוד שבועיים אלול מסתיים, במוצ”ש הקרוב גם האשכנזים מצטרפים לאמירת הסליחות, הימים הנוראים הולכים ומתקרבים, ואין שום דרך לברוח מהם.
ההורים משני הצדדים הציעו להצטרף אליהם, לחגוג יחד את החגים. אבל אף אחד מהם לא לחוץ על תשובה מיידית, הרי אנחנו הזוג ללא הילדים, זה שאפשר בקלות לשכן בחדר הקטן, או אצל השכנים. ואנחנו, עדיין מתלבטים, אולי פשוט להישאר בבית, לבד, ולהתפלל בבית הכנסת השכונתי. כך קל יותר להתחמק מהמבטים, של ההורים, של החברים, של כל אלו שגדלנו איתם, וגם הם באו לחגוג אצל ההורים, הם והילדים שלהם.
עוצמת עיניים לרגע, ונושמת נשימה עמוקה, בזווית העין מבצבצת כבר הדמעה, זו שמזכירה את התפילות של השנה שעברה, זוכרת איך בקריאת התורה, כשקראו : “וה’ פקד את שרה”, הרגשתי את העיניים של כולם ננעצות לי בגב, את הלחישות הרמות, והתפילות, עלי, כן, על זו שעדיין עקרה, על זו שעדיין לא מימשה את ייעודה, זה הפשוט והבסיסי לכל אישה. העקרה שעדיין רחמה ריקה, ועדיין לא הפכה לאימא. ורציתי לזעוק כמו חנה בשילה, ולהתפלל בקול, ולקרוע את השמיים. אך במקום הצעקה, הגיעו הדמעות, והתפללתי בלחישה, דמעתי יחד עם חנה, שהתפללה על הבן שלה.
השנה הזו היתה קשה מנשוא. עוד טיפול, ועוד אחד, ואז לפתע הגיע ההיריון המיוחל. שמחנו והתרגשנו, הרי סופסוף אנחנו זוכים להגשים את חלומנו. לא עברה תקופה קצרה, וההיריון הזה נפל ואבד לנצח. נזכרתי בדמעות איך זעקתי בלי קול בתפילת נתנה תוקף: “כמה יעברון וכמה יבראון” והתחננתי בפני בורא עולם שיברא סופסוף את הילד שלנו, את הנשמה שלנו. אבל כנראה שהנשמה הזו לא היתה שלנו, היא הגיעה אלינו בטעות, ונלקחה מאיתנו בשבר גדול.
6 שנים אנחנו נשואים, 6 שנים שעדיין מצפים, 6 שנים שאני יכולה להתפלל את כל התפילה בבית הכנסת, בשקט. מדי פעם מעיפה מבט לעבר הנשים שיושבות בכניסה, חלקן מנדנד עגלה, חלקן רודף אחרי פעוט, עם שקית חטיפים מרשרשת, מצטופפות לשמוע 30 קולות של תקיעת שופר, ולאחריה יורדות לכיוון הגינה, הרי הן לא יכולות להתרכז באמת בתפילה. ואני, ליבי נמשך אחריהן, כמהה להצטרף אליהן, ואולי פעם אחת לא להצליח להתפלל, פעם אחת לרדוף אחרי פעוט, שיבוא לנגב את ידיו בשמלה החגיגית, ויכתים אותה בכתמים שומניים, כאלו שילדים משאירים, ואני אאנח, ואחייך בהבנה. אולי פעם אחת, אזכה סופסוף להגיע לסוף תפילת נעילה, עם בטן עגלגלה, ואשב על כיסא, כי אני צריכה לנוח, והצום באמת מכביד עלי.
הימים הנוראים, שמסתיימים אצל כולם במוצאי יום הכיפורים, אצלנו, הם עוד ממשיכים, לחגים הבאים. לחג סוכות, לסוכתנו המקושטת, עם הקישוטים הקנויים והמנצנצים, שהכל בה מונח בדיוק, הכל ישר ומסודר. אין בה שום קישוט שהגיע מהגן, שום ציור ילדותי, שרבוט מהוסס ומקושקש על תמונה של ילדה עם ארבעת המינים, ומדבקות על אתרוג ולולב. הסוכה שקטה, ופשוטה, עם סלסלת סוכריות, עבור ילדי השכונה, שיבואו בליל החג לסיור הסוכות המסורתי. ברגעים האלו כשהסוכה תתמלא בצהלות הילדים, דברי התורה, והשירים. ברגעים האלו אעצום לרגע עיניים ואדמיין את הילדים שלנו, שיתרוצצו גם הם מסוכה לסוכה, מלאים בדברי תורה, ודביקים מממתקים. ברגעים כאלו אני עוצמת עיניים ומדמיינת את סט ארבעת המינים שלפתע מכפיל ומשלש את עצמו, סט לכל ילד, שיורד עם אבא לתפילה.
החג הקשה ביותר בתוך הימים הנוראים האלו הוא שמחת תורה, החג הזה שכולו מלא שמחה. בהתחלה, אחרי החתונה, עוד חגגנו אותו בישיבה, ורקדנו ושמחנו בשמחה אמיתית של תורה. אבל אט אט, התחלנו להרגיש שונים, עזרת הגברים מתמלאת לפתע בילדים, רוקדים ושמחים, מנופפים בדגל, מורמים על הכתפיים, ולאט לאט אנחנו קולטים, שרק אצלינו אין ילד על הכתפיים, ילד משלנו. אחד החברים ניגש ומציע לאיש שלי לקנות את עליית כל הנערים, שהרי זו סגולה ידועה, ואני שהמקפיא שלי כבר מלא ריבת אתרוגים מלאה סגולות, מוחה דמעה סרבנית המבצבצת בזווית העין, רואה את הילדים עטים על שקיות ההפתעה, ומתפללת עמוק בלב להיות בהרכב אחר בשנה הבאה.
זוגות מאותגרי פוריות מהווים 20% מהאוכלסיה. הם עוברים מסע מפרך וארוך בדרך להורות, ומרגישים לרוב שקופים, בלתי נראים.
על מנת לפנק מעט את הנשים האמיצות האלו, יתקיים בעז”ה ערב “עושות חיים” ערב מפנק, ומשמח, על מנת לאפשר לנשים האלו את האפשרות להתמלא רגע לפני החגים.
הערב יתקיים באולפנת הדר גנים פ”ת בכ”ד אלול, 20.9.22 החל מהשעה 17. ניתן לפנות אלי לפרטים.