טעות בדולר ואמונת חכמים
סיפר לי ברוך סנדרס מקיבוץ גבעת השלושה: ׳בישיבת שעלבים, בה למדתי, עבד זוג שלא זכה לפרי בטן. כל הטיפולים עלו בתוהו. אבל אחרי 27 שנות נישואין, כשהאישה בגיל 46, נולדה להם בת. בשלב די מוקדם בהריון היא דיווחה עליו למנהל האולפנה שבה עבדה. הוא אמר לה שתרשה לעצמה להעדר, כעין שמירת הריון, גם לתקופה ארוכה, והוא יגבה את זה בתשלום, גם אם אין בזה צורך וודאי. הוא לא ייקח על מצפונו כל פגיעה בעובר בגלל מאמץ יתר שלה. אחרי שנולדה הבת, שאלו אותה מדוע סירבה לכל רעיון של אימוץ במשך השנים. בתשובה היא סיפרה שלפני שנים רבות נסעו לטיפול בארה״ב, ובהיותם שם החליטו לגשת לתור של חלוקת הדולרים, לפגוש את הרבי מלובביץ׳ ולהתברך מפיו באופן כללי. הרבי נתן להם 3 דולרים. מתוך התרגשות ובלבול העמידו את הרבי על ״טעותו״ שנתן להם שלושה. הרבי הסביר: ׳אחד לך, אחד לאשתך ואחד לילד שייוולד לכם׳. מאז היה לה ברור שהיא תזכה לפרי בטן משלה בעז״ה.׳
מה׳בבא סאלי׳ בימי מלחמת לבנון הראשונה
והוסיף ברוך סנדרס לספר: ׳למדתי בישיבת שעלבים. במלחמת לבנון הראשונה לחמתי בגזרה הצפון-מזרחית, מול חיילי קומנדו סורי, כשנודע לי על שניים מחברי לישיבה שנהרגו בטנק שלהם בקרב סולטן-יעקוב: שלמה אומן הי״ד (בנו של יבלח״א פרופ׳ ישראל אומן), ואברהם מוצן (אחיו של יבלח״א החזן יעקב מוצן). הביאו אותם לקבורה ביום אחד, ואישרו לי לצאת מלבנון כדי להשתתף באותו יום בהלוויות. גרנו אז בתל-אביב, וכשהגעתי הביתה, אמר לי אבי שהשכן, המסגר יחזקאל שעובד איתנו במפעל, מבקש שאבוא אליו בדחיפות. אמרתי לאבי: עכשיו מלחמה, שילמתי לו כל חובותיו, לשם מה? אבל אבי אמר שנראה שזה חשוב ליחזקאל, ושאלך אליו. הלכתי. הוא היה סוער מאד, וכך סיפר לי: באותו קרב סולטן-יעקוב נעדר חתן אחותו, ואין להם שום מידע עליו עד כה. אשת הלוחם ואמה הלכו להתייעץ עם רבי ישראל אבוחצירא, ה״בבא סאלי״. בדרך כלל הוא סירב לקבל נשים, אבל הוא אמר שאם זה בקשר ללוחם שנעדר, שייכנסו. כשנכנסו, הוא צעק במרוקאית, והן לא הבינו. הסבירה להן אשת הבבא סאלי שהוא צועק שהיא צריכה לטבול במקווה, ושהיא ממליצה להן שתודיע לה בבוקרו של ליל הטבילה, כדי שהיא תדאג להכניס אותן אליו שוב מיד באותו ערב, וכך היה. הבבא סאלי אמר להן: א. הוא חי. ב. הוא יחזור אבל זה ייקח זמן רב. המשפחה לא הכירה קודם את הבבא סאלי, ולא ידעה איך להתייחס לדבריו. האישה בוכה כל הזמן, רוצה לדעת אם זה רציני, אם לסמוך על דבריו. כמובן, אמרתי לו שאם הבבא סאלי אמר, הוא כנראה יודע על מה הוא מדבר, ושיש עליו המון סיפורים שמוכיחים את אמינות דבריו, והוא לא היה אומר סתם. כעבור כשלושה חודשים נודע לשירותי המודיעין שהוא אכן חי ומוחזק על ידי ארגונו של אחמד ג׳יבריל. זה חיזק אותן, שהרי דברי הבבא סאלי התגלו כנכונים לפחות באמירתו הראשונה. כעבור שלוש שנים חזר הנעדר חזי שי בעסקת חילופי השבויים עם ארגונו של ג׳יבריל.׳ [אגב, שחרורו היה כבר לאחר פטירת הבבא סאלי. מ.ד.]
עוד על ההלכה ברמב״ם לשכוח מהבית במלחמה
קשת התגובות לסיפור על הרב יהושע רוזן מהטור הקודם הייתה רחבה, מ׳קשה בכלל להאמין לסיפור כזה׳, ועד לתגובה הבאה: ״בהלוויה של הרב יהושע רוזן, הרב אביהוא שוורץ יבלח״א סיפר את הסיפור הזה, והוסיף שכשאותו חייל הגיע למשפחה של הרב רוזן למסור שהוא חי, הוא אמר לאשתו שיש לה דרישת שלום מבעלה, והיא ענתה לו שזה לא הגיוני שהוא אמר למסור לה דרישת שלום, בגלל אותו רמב״ם. היא שאלה אם באמת הוא אמר לו למסור לה דרישת שלום, ואז הוא ענה לה שבאמת הוא לא אמר למסור לה, אלא אמר שאין לו משפחה, והוא עצמו השיג את הכתובת שלה. כשהיא שמעה את זה היא אמרה – זה בעלי. אגב, מראה גם על הגדולה של הרבנית״.
מי אמר שלחסד יש גבולות?
מו״ר ״נתיבי ישורון״ מסלונים הזכיר את קושיית האחרונים על כך שהאדון צריך לתת לעבדו את אותה איכות חיים של עצמו, שיוצא מזה בפשטות שאם יש לו רק כרית אחת וכדומה – יישן עליה העבד ולא האדון. אך מאידך, נפסק כרבי עקיבא שההולך במדבר ויש לו רק מנת מים אחת, שישתה ויחיה את עצמו, אע״פ שחברו ימות, והמקור לכך הוא מאותו הפסוק. וסיפר מו״ר שלרב אשר זאב ורנר אב״ד טבריה, הגיע אורח, והימים ימי תקופת הצנע. את הביצה היחידה שהייתה לרב ורנר הוא נתן לאורחו, כשבעצמו הסתפק במעט לחם בשמן זית. שאלו אותו: הרי לא צריך לתת יותר ממה שאתה נותן לעצמך, וכעין – ״חייך קודמים״. והוא השיב: כלפי עצמי אני מצווה להחיות את נפשי, ואת זה אני יכול לעשות בפת לחם, אבל כלפי אחרים יש לי מצווה אחרת של הכנסת אורחים, ואת הביצה נתתי לו מדין הכנסת אורחים…
סגולה לאריכות ימים? מפעל חיים חדש!
שאלתי את מו״ר אם לחמיו בעל ה״נתיבות שלום״ היה קשר לאדמו״ר מצאנז-קלויזנבורג רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם. הוא השיב שחמיו הלך לבקר את האדמו״ר מצאנז בערוב ימיו במיטת חוליו, וזה היה כנראה המפגש היחיד ביניהם. ואמר אז הרבי מצאנז בהתלהבותו: ׳חבל שלא הכרתי את ה״נתיבות שלום״ קודם׳.
והוסיף: ׳חמי רצה לעודד אותו, וסיפר לו ששאלו את הרבי מקוזניץ במה האריך ימים (במושגים של אותה תקופה). והשיב שכשהגיע לגיל של ׳ימי שנותינו…שבעים שנה׳, לקח על עצמו תפקיד נוסף, משימת חיים חדשה, וכך התחיל חשבון חדש. הקב״ה רואה שיש בו צורך חדש לעולם. ואמר לו חמי שלרבי יש בכל תקופה מפעל חיים חדש, למשל הפרויקט של ״מפעל הש״ס״, וזה אכן חיזק אותו׳. (היו לו מפעלי חיים רבים מאד, ביניהם מוסדות תורה וחינוך בארץ ובעולם, בית חולים, קריה חסידית וארגונים שונים. מ.ד.) ■
meirdorfman@gmail.com
