ברוח הזמן

אני לא מתלהב במיוחד מרפורמת הגיור

כבכל שנה, בחג השבועות נקרא כולנו על בועז ועל רות. בריאיון חגיגי במיוחד שוחחנו עם עורך ׳ישראל היום׳ לשעבר, בועז ביסמוט, על תהליך הגיור של רעייתו רות, על יהדות, על כיכר תחריר שבמצרים וגם על המשך דרכו

שדה שיבולים

בימים שלקראת חג השבועות לא היה לי ספק עם מי אני הולך לשוחח עבור קוראי גילוי דעת – בועז ביסמוט, שעד לפני כחצי שני שימש כעורך עיתון ׳ישראל היום׳, העיתון הנקרא במדינה. שוחחנו על עבודתו כעיתונאי שטח במדינות עוינות, ועל כמעט ארבעה עשורים בתחום. אבל עיקר השיחה שלנו עסק בסיפור הכניסה של רעייתו רות, לשעבר ונסה, אל חיק היהדות. בועז ורות, סיפור לשבועות.
״כל חג הוא חשוב כמובן, אבל כשמגיע חג השבועות מן הסתם זה חג שאנחנו מזדהים איתו מאוד, קודם כל מבחינת השמות במשפחה שלנו. עבדך הנאמן בועז, רעייתו רות, והילדים מיכל, דוד ונעמי. כבר קשה לי לדבר על העבר ועל נושא הגיור כי כל יהודי הוא יהודי, ורות יהודייה טובה ממני, אנחנו 18 שנה יחד ואני לא זוכר אותה בחייה הישנים, כי היא עצמה כבר לא רואה את עצמה בחייה הישנים. זה כל כך טבוע בה.
״בכל שבת אנחנו פוקדים את בית הכנסת ׳משכן הכוהנים׳, לפעמים הילדים, כיתות ב׳ ו-ג׳ משתובבים או יוצאים לחצר, אבל כאשר בברכת הכוהנים הם מגיעים אל מתחת לטלית שלי או אל זוגתי עם הגברת אלישיב בשיעור פרשת השבוע הקבוע שלה – אני מרגיש שבאמת זכינו. אנחנו משתדלים ליישם כמשפחה את המגילה, לא רק במהלך תהליך הגיור אלא כאורח חיים. כך בחרנו ותודה לאל שכך״.
אני, כמו רבים מהקוראים, נולדו פחות או יותר לתוך מה שנקרא הציונות הדתית בשינויים כאלה ואחרים. אתם בחרתם ביהדות – למה בעצם רות החליטה להתגייר?
״אני לא מתבייש ומגדיר את עצמי כאדם רומנטיקן. להתאהב זה חשוב ואני מאחל לכל אדם להיות מאוהב. לפעמים זה קורה ברגע, ולפעמים זה תהליך. הכרתי את רעייתי לפני 18 שנה, וכאשר ראיתי אותה הייתי חצוי – מצד אחד בועז הרומנטיקן התאהב ברגע, אבל מצד שני בועז היהודי היה בייסורים.
למה?״, שואל ביסמוט ומייד משיב: ״לא יעלה על הדעת מבחינתי שהוריי שנתנו לי את החיים והוציאו את נשמתם עבורי, יזכו לנכד שאינו יהודי. אין לי דבר נגד לא יהודים, אבל ההלכה היהודית היא כזו שלא משנים אותה ולא משחקים איתה, וצריך לכבד אותה. הייתה לי סתירה, ורות, ונסה לשעבר, פתרה לי אותה מהר מאוד. כאשר הכרנו כמובן שהיא מאוד מצאה חן בעיניי, בשיחת הטלפון השנייה או השלישית היא סיפרה לי כיצד סבתא שלה שהתה בבית קפה שנקרא: ׳קפה דה לה פה׳ בצרפת בשנות ה-40, והיא ראתה כיצד עוצרים את היהודים תחת משטר וישי ושולחים אותם למחנות. היא סיפרה על זה בהתרגשות רבה, בעצב רב, בכאב, על העם הנפלא והנרדף הזה. הדבר מאוד העסיק את רות עוד כשהייתה ונסה, ולכן תמיד היא העריכה את היהודים ולמדה עליהם וביקשה לדעת יותר על העם הנבחר. גם כרונולוגית היהדות באה לפני הנצרות והאסלאם וזה מאוד ריתק אותה.
בנוסף, עוד לפני שהיא הכירה אותי, היא אהבה את הצניעות של בתי הכנסת לעומת הקתדרלות. היא אהבה את המוסר היהודי, היא אהבה ולמדה בלי סוף. הייתי אומר בדיעבד שזה לא רק שאני צירפתי אותה לעם היהודי, אלא שהיא חיזקה אותי כיהודי. אני חושב שהעבר שלה גרם לה להתגייר, ואני הייתי רק האמצעי. העובדה שהייתי יהודי תרמה מאוד לקשר בינינו, כי היא הוקסמה מהעם היהודי והיא זאת שביקשה להתחיל בתהליך הגיור״.

כמה קשה זה היה עבורה?
״תהליך הגיור הוא לא תהליך קל. להפך, היהדות מנסה לדחות אותך כדי לבחון אותך. ואני ראיתי את אשתי יותר מפעם אחת יוצאת משיעורים ופורצת מבכי. אני זוכר שפעם אחת יצאנו לראות רב בפתח תקווה, זה היה ממש בתחילת התהליך. היא אמרה לי: ״הם לא רוצים אותי״, אמרתי לה: ״ברור שכן, הם בוחנים אותך״. היא התמידה כי היא רצתה את זה מאוד. אני זוכר גם כן את כל עניין הבירוקרטיה שהייתה קשה במיוחד.  הבאותה תקופה הכרנו גם את הרב דוד בן ניסן המקסים והמדהים, ועוד כל מיני מלאכים בדרך שעזרו לנו ונתנו לנו יד.

הכרם של משפחת ביסמוט בשומרון

 לכן כשאומרים שתהליך הגיור הוא דבר קשה, דבר בלתי אפשרי, אני אומר לא, זה פשוט לא נכון. אני יכול להעיד שהיהדות מאוד מחבקת, היא רק צריכה לראות שאתה רציני. להיות יהודי זה לימודי הרפואה של הדת״. 

״לא מתלהב במיוחד מהרפורמה הזאת״

מניסיונכם, יש משהו שאפשר לשנות בתהליך הגיור? הרפורמה של השר לשירותי דת מתן כהנא תועיל? 

״אני לא מתלהב במיוחד מהרפורמה הזאת. אפתיע אותך, אתה אולי מצפה שאגיד לך שצריך להקל-להקל-להקל. קודם כל אני לא יכול להקל ואני לא רוצה להקל, זה מה שאנשים נוטים לשכוח – ההלכה היהודית היא מעלינו כמו תורת ישראל. אתה מתאים את עצמך להלכה, ההלכה לא מתאימה את עצמה אליך. לא בגלל שאתה רוצה לגייר אז צריך להקל יותר. אז מה? על אותו עיקרון נקל בכל דבר ולא נתאמץ עבור שום דבר? לא, יש הלכה יהודית״. ביסמוט אומר כי בכל הקשור לבירוקרטיה הוא כן היה מקל. ״לא את הלימוד עצמו, את הבירוקרטיה כן״. 

איך נשמור על היהודית במדינה הדמוקרטית? 

״בנושא דת ומדינה מאוד מצער אותי היום כל הוויכוח סביב מדינה יהודית ודמוקרטית, וישראל היא מדינה דמוקרטית. משכך, אנחנו צריכים לשים לב לשימור היהדות. אנחנו צריכים להבין דבר מאוד חשוב – היהדות לא רק שהיא לא מאיימת על הציונות, אלא שהיהדות היא בת הברית הטובה ביותר של הציונות. לכן התפיסה צריכה להיות הרבה מחבקת, בנוסף, המגמות בקרב אחינו החרדים הן להתקרב יותר לאוכלוסייה שפחות שומרת מהם, וטוב שזה כך. גם מהצד השני אני מקווה שזה קורה. בזמן שאחרים אוהבים תחזיות אפוקליפטיות אני להפך, אני רואה את הנח״ל החרדי שתומך  בו חבר שלי מחסידות וויז׳ניץ, דוד הגר, ואני רואה את האדמו״ר מקוז׳ניץ שאני אוהב ללכת לבקר אותו בשבתות, אני רואה את כל הציבור הדתי ועוד יותר את הציונות הדתית. אנחנו נוסעים הרבה לשומרון שם יש לנו כרם, ואני רואה את כל הציבור הדתי, ואני כציוני נלהב וכאדם שאוהב אדם ושמכבד מאוד את הציבור החילוני במדינת ישראל – אני אומר שאסור לשכוח שעד הרצל החרדים שמרו ושימרו את ההלכה היהודית. לכן, לא רק שאנחנו לא צריכים לראות כל צד וכל מחנה כמאיים על קיום השני, אלא להפך, כל אחד משמר את קיום השני״.

 
דוד אומר תודה להשם אחרי הברית ואחרי ניתוח הלב הפתוח שעבר

דוד אומר תודה להשם אחרי הברית ואחרי ניתוח הלב הפתוח שעבר

דוד עם הסידור הראשון שלו

דוד עם הסידור הראשון שלו

בועז, רות, מיכל, דוד ונעמי

״הוריי ואני משתייכים לשבט המסורתיים״
בספרך ׳עובר כל גבול׳ הזכרת את הוריך, ברנרד וז׳קלין, בהקשר לחינוך שהם העניקו לך אשר בזכותו הגעת למקום שבו אתה נמצא.
״הוריי משתייכים לאותו שבט שהנשיא הקודם ריבלין שכח. אני לא אומר שהוא השבט הכי טוב, אבל הוא הדבק, המלט. מה זאת אומרת? שבט המסורתיים. נכון, אחיי החרדיים או הדתיים יותר מאיתנו, יגידו שהמסורתיים לא נמצאים מספיק בבית הכנסת, ושמסורתי זה לא מספיק. אז זה לא נכון, מסורתי זה דבק בין החרדי לבין החילוני. החרדי צריך להבין שהמסורתי בצד שלו לגמרי, כי ההלכה היהודית מאוד יקרה למסורתי, התורה מרגשת אותו, הטלית חשובה לו, וברכת כוהנים יכולה להיות השיא בחייו. הוריי ואני משתייכים לאותו שבט של המסורתיים, הספרדים, ונכון, גם בעלי השקפה פוליטית ימנית יותר, מה לעשות. כתבתי בתחילת הספר, שאותו הקדשתי להוריי, שהוריי לימדו אותי להסתכל על העולם דרך הלב. הם לימדו אותי לאהוב לאהוב. זאת היהדות, זה ההורים שלי ואהבתי אותם מאוד״.
בועז מספר כי האהבה הגדולה שלו להוריו החלה כמובן לפני תהליך הגיור. ״היהלום הראשון שקיבלה זוגתי, הגיע ממני והיה מאבא שלי. הוריי היו יהודים גאים, ציוניים. הם קלטו את הכבוד שהיא רוחשת לא רק לי, אלא לאורח החיים שלנו ובכלל למדינת ישראל״. על הכבוד והלהט של רעייתו רות ליהדות, מציג בועז בעזרת שני סיפורים מרגשים: ״הבת הראשונה שלי נולדה כיהודייה בצרפת. הבת השנייה נולדה לפני סיום התהליך ולא בצרפת. ואז בא דוד, דוד ׳המלך׳ שנולד כבר לאחר התהליך כיהודי בבית החולים ׳איכילוב׳ כאן בישראל. דוד נולד עם מום קשה בלב, ובגיל שלושה ימים עבר בשניידר ניתוח בן תשע שעות, ממש הצילו לי אותו. בעקבות הניתוח לקחו כמה חודשים עד לברית המילה. היית צריך לראות את רות כמה לא נוח היה לה עד שהיא הכניסה את בנה בבריתו של אברהם אבינו. חודשים שבהם היא התעניינה כל העת עם הרופאים מתי זה יתאפשר״.
עבור מי שנולד כיהודי מדובר אולי בדבר די רגיל, ברית מילה. בועז מנסה להסביר את הקשר המיוחד של רות למצוות ברית המילה: ״תחשוב על אימא שהבן שלה עובר ניתוח של תשע שעות, היא לא גדלה על זה, זאת הברית הראשונה שבה היא תצפה אי פעם. גם עבור יהודים מבית, הברית היא מהלך קשה. היא ראתה בברית את מה שהברית בעצם אומרת – הבן שלה, פרי גופה, הולך פה סופית להיות חלק מהיהדות. לפני כמה חודשים אמרתי לרות שאולי נבלה כמה חודשים בצרפת, היא אמרה לי: ״בשום פנים ואופן, הבת שלי מתגייסת עוד מעט״. אז בין הברית של הבן לבין גיוס של הבת באמת זכיתי״.
מהלידה ברחובות ועד לעורך ישראל היום
בועז ביסמוט נולד בסוף שנת 1964 בבית החולים קפלן ברחובות למשפחה מסורתית. אימו, בת רב, שמרה שבת ובביתם לא הדליקו אש, וקידוש יום השישי היה חלק בלתי נפרד מחייהם. הוריו שלחו אותו ללמוד בבתי ספר זרים בעיר יפו. לבועז יש ארבעה ילדים, אחת מהם מנישואיו הראשונים.
לא כולם מכירים את הקריירה העיתונאית המפוארת של ביסמוט ואת הישגיו המשמעותיים כעיתונאי שדיווח מעשרות מדינות, כולל מדינות עוינות רבות. בשנת 1983 החל לעבוד ככתב ספורט בעיתון 'מעריב', ובשנת 1988 החל לשמש כשליח 'מעריב' בפריז שבצרפת, במקביל ללימודיו האקדמיים. כעבור כשנתיים התחיל לעבוד עבור עיתון 'ידיעות אחרונות' ובשנים 1990–2004 היה שליח העיתון בפריז. משנת 2008 ועד אפריל 2017 הוא שימש כעורך חדשות החוץ, כפרשן וככתב החוץ בעיתון 'ישראל היום'. בסוף אפריל 2017 נכנס לתפקיד העורך הראשי של העיתון, ועזב בינואר 2022. בשנת 2017 הגיש מידי יום שני יחד עם רזי ברקאי את התוכנית 'מה בוער' בגלי צה"ל, והחל מחודש מרץ 2020 משתתף ביסמוט בתוכנית 'אולפן שישי' של חברת החדשות. בנוסף לכול מזה כחודש וחצי ביסמוט מגיש את תוכנית האקטואליה השבועית 'מחשבות בע"מ' לצד משה שלונסקי.
בזכות דרכונו הצרפתי בועז נכנס למדינות אשר לישראל אין יחסים דיפלומטיים עִימן ובסך הכול היה ב-94 מדינות. בין המקומות שמהם דיווח: איראן, לבנון, סוריה, תוניסיה, אלג'יריה, לוב, תימן, עיראק ואפגניסטן. ביסמוט דיווח ממדינות ערב, סיקר חזיתות מלחמה שונות בעולם ועוד מגוון אירועים. ביסמוט כתב כתבות תחקיר והשיג ראיונות בלעדיים עם מנהיגים עולמיים ודמויות בינלאומיות. מסעותיו הרבים למדינות ערב החלו כתוצאה מאי-הבנה בינו לבין מערכת העיתון, כאשר ביוני 1991 התבקש לסקר את ביקור אייבי נתן בתוניסיה באמצעות הטלפון מפריז. ביסמוט הבין כי עליו להגיע לתוניסיה, וכאשר הגיע בעצמו לעיר תוניס, הוא התקשר למערכת העיתון ממלון מקומי וסיקר את מפגשו של אייבי נתן עם יאסר ערפאת.
באפריל 2004 מונה לשגריר ישראל במאוריטניה, והוא כיהן בתפקיד מיולי 2004 ועד אוגוסט 2008. בתקופת כהונתו ידעה מאוריטניה מספר הפיכות ובפברואר 2008 ספגה השגרירות בנואקשוט פיגוע ירי שנכשל. ארגון 'אל-קאעידה' לקח אחריות עליו והצהיר שהשגריר ביסמוט היה המטרה.
נראה שלא כולם זוכרים או בכלל מכירים את מה שעשית בכל השנים הללו.
״מצער אותי שהיום בגלל המלחמה בין עיתונאים וכן ברשתות החברתיות, נהיינו כן ביבי-לא ביבי. אני במקצוע הזה מ-1983, הייתי בלמעלה מ-90 מדינות, כיסיתי מלחמה בקוסובו, באיראן, באפגניסטאן, הייתי אצל יהודי תימן, בגרעין באיראן, והייתי העיתונאי הישראלי הראשון שנכנס לאיראן, פגשתי את אחמדינג׳אד, את קדאפי, את אסד ומה לא. בנוסף הייתי עורך עיתון, ואני חושב שאין דבר שלא עשיתי בעיתונות. אבל היום עבור כולם זה בועז שנלחם מול כל השמאלנים ואוהב את ביבי. באמת, בזה מסתכמת קריירה של כמעט 40 שנה?״, תוהה ביסמוט במידה מסוימת של אכזבה.
מכל הסיפורים שרכשת במהלך השנים, איזה מהם הכי מזכיר לך את חג השבועות?
״הייתי אומר כיכר תחריר במצרים. כיכר תחריר, הפגנת המיליון, המונים ברחובות, מובארק מודח. בכיכרות לא אוהבים אותנו כל כך. הסלפים, הקיצוניים המוסלמים שם, מקללים את ישראל, וגם הליברלים שאמרו באותה תקופה שהם כביכול בעד ישראל. ובתוך כל זה אני בקהיר. קודם לכן הייתי באלכסנדריה – שם נשארו 22 יהודים מאוד מאוד מבוגרים ובית הכנסת היה ריק לגמרי. אז אני הייתי כאמור בקהיר, נכנסה שבת ואני בשבת תמיד הולך לבית הכנסת, ופתחו עבורי את בית הכנסת במיוחד. תוך כדי מהפכת תחריר, אני התפללתי לבד, פשוט לבד. המוסלמי שפתח לי שאל: ״תגיד לי, לא פחדת?״, ברור שלא פחדתי, לא פחדתי כי כשאל-והים לצידך אף אחד לא יכול עליך״.
כשביסמוט מספר על החוויות הבלתי נתפסות שלו מאותה תקופה, קשה מאוד לעצור אותו: ״במבצע ׳ענבי זעם׳ ב-1996, אני זוכר כמו עכשיו איך לקחתי את התיק שלי, יצאתי מהבית, נישקתי את המזוזה ואמרתי לקדוש ברוך הוא: ״קדימה, נוסעים״. כשאתה מאמין אתה מכפיל פי מאה את הכוחות שלך. אמונה זה דבר מאוד עתיק, ובעיקר אתה לא לבד. אז כששואלים: ״מה כל המסעות האלה היית לבד?״, מה פתאום, הייתי עם בורא עולם, עם אדון עולם. היה לי קל״.
״אם יש מישהו שיודע מה היה שם זה אני – הייתי שם״
בתחילת השנה סיימת את תפקיד כעורך ישראל היום. איך אתה מסכם את המסע שלך עד כה?
״ישראל היום הוא עיתון שיקר לי. הגעתי לישראל היום וחשבתי שאשאר שנתיים-שלוש, ובסוף נשארתי 14 שנים. כשקיבלתי את עריכת העיתון חשבתי שאערוך אותו שנה-שנתיים וערכתי לבסוף חמש שנים. אני עיתונאי, עורך עיתון זה מקצוע אחר. כשהייתי צעיר שלושה מקצועות קסמו לי: דיפלומטיה, ואכן הייתי שגריר ישראל ברפובליקה ערבית – מאוריטניה״. בהקשר הזה אומר ביסמוט: ״למדתי בבתי ספר עם ילדי דיפלומטים, אנגלי וצרפתי ביפו. אגב, אלה בתי ספר קטוליים ופרוטסטנטיים, ותראה כמה אני יהודי טוב. כאשר אתה יהודי אף אחד מבחוץ לא מאיים עליך, להפך, דרך בית הספר שלי ראיתי כמה אני מבחינתי משתייך לדבר האמיתי, וכל זאת מבלי לפגוע בדתות האחרות. הרגשתי שאני שייך למקור והם החיקוי.
״מקצוע שני שקסם לי הוא העיתונות, ואכן הייתי עורך עיתון. המהפכה באיראן התרחשה כשהייתי בן 15. אמרתי לאימא שלי: ״אני רוצה לכסות כזה דבר בעתיד״, והייתי העיתונאי הישראלי הראשון והשני שנכנס לאיראן אחרי המהפכה וראיין את אחמדינג׳אד וכן את חתאמי. וכמובן המקצוע השלישי הוא מקצוע אקדמי שתמיד מכובד – היום אני עמית בכיר ב׳מכון ירושלים לדיפלומטיה ולאסטרטגיה׳, בוגר הסורבון.
״כל דבר מיציתי ואני לא הופך ליותר צעיר. עבדתי במעריב, עבדתי בידיעות אחרונות, עבדתי במשרד החוץ ועבדתי בישראל היום. זכיתי בכל ארבעת המקומות שכל אחד בתורו אפשר לי להעניק לו, אבל גם העניקו לי הרבה מאוד. ישראל היום זה המקום האחרון. תמיד כשהייתי ילד חלמתי שיהיה כלי תקשורת ימני, אז לא רק שיש כלי תקשורת ימני שמכבד את ההלכה, אלא שהייתי העורך הראשי שלו. איזה כיף, זכיתי גם כאן״.
היה שם משהו פוליטי?
״לא. מה זה משהו פוליטי? אם יש מישהו שיודע מה היה שם זה אני, כי הייתי שם. העיתון הזה יקר לי, הבעלים יקרים לי, הקוראים יקרים לי וגם העובדים יקרים לי. מותר לאדם להפוך דף, כל אחד רוצה את התיאוריה שלו. זה עיתון יקר, תמשיכו לקרוא אותו״.
מה הפרק הבא?
״שאלה מצוינת״, משיב ביסמוט בחיוך. ״כמובן שלא סיימתי במובן אחד – אדם צריך להשתכר. אני לא צריך לספר כמה ה׳אמן׳ אחרי הברכה על הפרנסה חזק. אדם שיש לו ארבעה ילדים ואישה צריך לדאוג להם לפרנסה. אז מן הסתם תהיה עוד תחנה. בקרוב נדע״.
בתקשורת?
״אולי כן ואולי לא. הפתעה״.
מה רגע השיא בשבוע שלך?
״כל אחד שמכיר אותי יודע – אלה שני הקטנים דוד ונעמי, כי הגדולה כבר בכיתה י״א, כשהם מתחת לטלית שלי בברכת כוהנים. אלה שתי הדקות שנותנות לי כוח לא לכל השבוע, אלא לכל החיים״.

עוד במדור זה

הנכבה היהודית

הנכבה היהודית

ביו"ש, ארץ התנ"ך, מאות אתרי מורשת שמעידים ומאששים את חיי היהודים על הארץ הזו. כמעט בכל הר או גבעה ניתן למצוא שרידים ארכיאולוגיים מתקופות שונות והעם העתיק ביותר מבין שלל הממצאים הוא העם היהודי.
אתרי המורשת ביהודה ושומרון מנוהלים באופן מנוכר והזוי, במקרים רבים הבעלות עליהם מוגדרת כפלשתינית פרטית על אף שאין שום הצדקה וביסוס להגדרה מקוממת זאת. על מנת להבין את שורשי התופעה צריך לחזור אחורה למלחמת העצמאות אל מה שמכונה ׳הנכבה׳ או אולי אפילו למרד הערבי הגדול בו למעשה החלה החרבת הכפרים השיטתית על ידי השלטון הבריטי.
על פניו נראה שההימנעות מהכרה בבעלות היהודית על אתרי ארכאולוגיה נעוצה בחשש שהכרה כזו עלולה לחשוף את מדינת ישראל בפני תביעה דומה להשיב את הבעלות הערבית על אתרים רבים במדינת ישראל.
יום העצמאות ה-75 של מדינת ישראל קרב ובא ויחד איתו צפה ועולה לא פעם לשולחן הדיונים שאלת הבסיס המוסרי להקמת מדינת ישראל. לא פעם אוהבים אנשי שמאל לנופף בפגם המוסרי, בטענה שעשרות כפרים ערביים הוחרבו בתקופת מלחמת העצמאות ועל חורבותיהם הוקמו יישובים וערים יהודיות שנמצאים היום בלב הקונצנזוס הלאומי.
מרביתו של השמאל הישראלי איננו מעוניין להחזיר את המצב לקדמותו, אך באופן אבסורדי מיעוט קיצוני מעוניין להשליך את האחריות לתיקון ה׳עוול׳ לשטחי יו"ש שנכבשו לאחר הקמת המדינה ומפציר בפני מקבלי ההחלטות לעוזבם לטובת האוכלוסייה הערבית ולא לבצע בהם פעולות התנחלות יהודיות. עיקרה של הטענה היא, לא לחזור שוב על אותה הבעיה אך טמונה בה גם רמיזה – יתכן ושטחים אלו יפצו על הטרגדיה ויביאו סוף סוף את השלום המיוחל.
למרבה האירוניה, מרביתם של הכפרים הערביים ביו"ש יושבים כיום על חורבותיהם של שרידים קדומים שנותרו עוד מתקופת ההתנחלות היהודית בארץ לפני יותר מ-2000 שנה.
למעשה, שטחי יו"ש הם מודל עתיק של אותה הנַכְּבָּה בדיוק. יתרה מכך, חלק ניכר מערביי יו"ש בזמן מלחמת ששת הימים היו פליטי 48, כך עולה מנתונים רשמיים שפורסמו, אחד מכל שלושה ערבים בשטחי יו"ש הוא פליט ממלחמת העצמאות. האיוולת ברורה.
הרצון לתקן עיוות על חשבון הנצחת עיוות זהה הוא לא סביר ולא הגיוני. אם דרוש תיקון התיקון צריך להתבצע באותו השטח שבו קרתה הטעות ואם מעשה הקמת המדינה מוצדק אזי יש להביט למציאות בעיניים ולהודות בה.
בראי היסטורי ניתן לקבוע בוודאות שההתקוממות הערבית היא זאת שהביאה עליהם את חורבנם. אילולי היו נלחמים בנו היו זוכים לחיות לצידנו ללא הפרעה. על אף שהוגלינו מארצנו, כאשר חזרנו הביתה התנועה הציונית עסקה בגאולת האדמה בכסף מלא בדיוק כפי שאבינו הקדמון רכש את מערת המכפלה למרות ההבטחה האלוקית שקיבל.
חשוב לציין שהחרבת הכפרים הערביים התחילה עוד בשלהי השלטון הבריטי לאחר המרד הגדול במהלכו הוחרבו והועלו באש על ידי הצבא הבריטי קרוב ל-40 כפרים ואף הוגלו אלפי ערבים.
בסקר חרום שנערך מיד לאחר מלחמת ששת הימים על ידי משרד הביטחון אותרו מאות אתרים ארכיאולוגיים מתקופת ההתנחלות הישראלית ואף מתקופות קדומות המוכיחות ללא ספק את קיומו של השלטון היהודי בארץ. הנתונים מראים שלא רק שלטון היה כאן, אלא התיישבות של ממש בכל רחבי יו"ש.
לנתון זה השלכות רוחב עצומות, למשל, בשאלת הבעלות על הקרקעות ביו"ש, אך למרבה הפלא איש כמעט אינו מתייחס לכך ברצינות.
כאשר מגיע ערבי ובידו קושאן תורכי מלפני יותר מ-200 שנה מתייחסים אל זה כקודש קודשים ומעניקים לו זכויות גם אם הוא הפקיר את אדמתו ולא השתמש בה משך דורות, אך מדוע שרידי התנחלות יהודי אינם נחשבים כהוכחת בעלות על הקרקע?
מי שאולי האשם הגדול ב"נַכְּבָּה היהודית" הוא מי שהיה אמון על שמירת אדמות המולדת, הלא הוא ה"מנהל האזרחי". המנהל אימץ במשך שנים גישה לפיה אדמות יו"ש הן פלשתיניות פרטיות עד שיוכח אחרת. כתוצאה מכך תוקנו במרוצת השנים מאות תקנות הפוגעות באופן שיטתי ביהודים ומעדיפות אוטומטית את הנרטיב הערבי.
קחו למשל את הנתון המדהים הזה: המנהל האזרחי מסרב לאשר חפירות ארכיאולוגיות בשטחי סקר! מדוע? כי לטענת אנשיו יתכן שאדמות אלו הנן פלשתיניות פרטיות ומשום כך לא ניתן לאשר שימוש בהן אפילו למטרות חפירות הצלה.
ממלכת יהודה וממלכת ישראל שלטו יחד במרביתה של הארץ במשך מאות שנים. הממצאים הראשונים של המחקר הארכיאולוגי מראים שבתקופה זו אדמות יו"ש יושבו בצפיפות על ידי היהודים. מרביתן של מדרגות העיבוד, ׳טרסות׳ (שנחשבות גם הן אוטומטיות כקרקעות פלשתיניות פרטיות) נבנו בתקופה זו, ועשרות יישובים נפרסו לאורך ולרוחב הארץ. מה שמדהים לא פחות הוא השתמרותן של שמות האתרים כפי שהם מופיעים עוד בספר יהושע. תקוע, חלחול, דביר ובית ענות הם רק חלק קטן מן היישובים היהודיים שעל חורבותיהם יושבים כיום כפרים ערביים.
קחו בחשבון שהמחקר הארכיאולוגי מתרחש 2,000 שנה אחרי המאורעות אז אם מוצאים עשרות אתרים ובהם סימני חיים, הווי אומר שהחיים כאן היו ממש אינטנסיביים וצפופים, קחו גם בחשבון שאוכלוסייה הערבית דאגה להשמיד כמה שיותר סממני זיהוי יהודיים, תוסיפו לזה את העובדה שהמנהל האזרחי לא מאפשר מחקר רציני ארכיאולוגי ומכאן תבינו את העוצמה של כל מטבע או חרס שנמצא למרות כל זאת במעמקי האדמה.
חקר הארכיאולוגיה צריך גם הוא לעבור שינוי קטן. מרביתם של החוקרים מתמכרים לעבר עד כדי כך שהם אינם מסוגלים לדמיין אפילו פגיעה קלה שבקלים בממצאים ההיסטוריים. הגדילו לעשות מספר חוקרים שאף הציעו לכסות אתרי מורשת שלמים על מנת לשמור אותם באופן המיטבי ביותר לאלפי השנים הבאות.
מה שקורה בינתיים בשטח, הוא כמובן הפוך לחלוטין וזאת בשל אוזלת היד המכוונת של המנהל האזרחי. הערבים לא מפספסים הזדמנות להרוס ולהשמיד את שרידי החיים היהודיים שהיו כאן ועל הדרך אף הורסים אתרים בעלי חשיבות בין לאומית כדוגמת מזבח יהושוע בין נון.
תכלית הממצאים ההיסטוריים היא להוכיח לכל את דבר זכותנו על הארץ ויחד עם זאת להשתלב ממש בחיים החדשים שהולכים ונבנים בארץ הזו. אין יותר מרגש לנסוע בדרך האבות המקורית ומאידך גיסא אין מנוס מלהתאים אותה למציאות החדשה בחלק מהמקטעים. אך שימו לב עד כמה השילוב בין העבר הרחוק למציאות העכשווית מייצר את העוצמה שלנו כעם העתיק ביותר בעולם.
הגיע הזמן ששטחי הארכיאולוגיה יוכללו באדמות המדינה ויוקצו לאחר חפירה ושימור להתיישבות המחודשת של העם החוזר לארצו לאחר 2,000 שנות גלות. ■

הפרטים שמאחורי רכבי הביטחון החדשים בהר חברון

הפרטים שמאחורי רכבי הביטחון החדשים בהר חברון

רכב שעבר תאונה

ביום שני השבוע חולקו עשרה רכבי ביטחון חדשים לרבש"צים במועצה האזורית הר חברון. עשרת הרכבים החדשים שהחליפו עשרה רכבים ותיקים, נמסרו בנוסף לשלושה שנמסרו שבמהלך השנה, ושניים שנוספו למחלקת קרקעות, ובסך הכל במועצה מרוצים מ-15 רכבים חדשים.
לא רבים מכירים עד כמה חשובים רכבי הביטחון – הן בפעילות הביטחון השוטפת, והן בעתות חירום. “רכב הביטחון היישובי משמש את הרבש"ץ והמאבטחים ביישוב לביצוע הפעולות הנדרשות בהגנה על התושבים, ובאירוע חירום מסייע בהגעה מהירה לזירת האירוע, עם הציוד הנדרש לשלבים השונים באירוע", מסביר מנהל מחלקת הביטחון במועצה, נדב צחור.
בסוף אוקטובר 2022 נרצח רונן חנניה הי״ד, תושב קריית ארבע על ידי מחבל ערבי, מוחמד ג'עברי. בפיגוע נפצע קשה החובש עופר אוחנה ומאבטח נוסף שהגיעו למקום כדי לטפל בחנניה ובנו. לאחר מכן הגיעו לזירה הרבש"ץ של קריית ארבע שדרס את המחבל שחוסל בהמשך על ידי חייל בחופשה. הרכבים החדשים, כמו רוב מוחלט של הרכבים מוגנים נגד אבנים אולם לא נגד ירי, "לכן, בניגוד לאירוע המוכר ליד קרית ארבע, כאן אין סיפורי גבורה כאלה ב"ה. הרכב כפי שציינתי מסייע לרבש"ץ בהקשרי הגעה מהירה והציוד הנחווה הנדרש עבורו לטיפול באירועים".
רכישת הרכבים החדשים לא זולה כלל וכלל. משרד הביטחון ופיקוד העורף מעבירים 145,000 שקלים עבור כל רכב, והמועצה נדרשת להשלים את השאר. בסך הכל מחירו של רכב כולל אבזור מתאים עומד על כרבע מיליון שקלים.
ברכבי הביטחון עושים שימוש יומיומי 7\24 ובכל רכב נוהגים במהלך היום והלילה מספר אנשים – הרבש"ץ והמאבטחים, כל ישוב והסידור שלו – ומשכך לתחזוקת הרכב חשיבות גדולה מהרגיל. נדב צחור מפרט: “פיקוד העורף מתקצב את המועצה בתקציב אחזקה דיפרנציאלי המשתנה בין היישובים בהתאם לנוסחה מוגדרת המחשבת את גודל הישוב, ובהתאם את התקציב המוגדר לביטוחים, טיפולים משתנים וכו'. בכל מצב של עלויות נוספות המועצה סופגת את העלויות".
נציין כי תקציב לשדרוג רכבי ביטחון מגיע אחת לשש שנים בסיוע היחידה להתיישבות במשרד הביטחון ופיקוד העורף, בהתאם לתקציב מדינה ותיעדופים של פיקוד מרכז.
היישובים המאושרים: תלם, אדורה, נגוהות, בית חג"י, מעלה חבר, טנא-עומרים, שמעה, שני, סוסיה ואשכולות. ראש המועצה יוחאי דמרי אומר כי החלפת צי הרכב הבטחוני לצי חדש ואיכותי, מהווה נדבך חשוב וחיוני במעטפת הבטחון של כל ישוב וישוב וביחוד בימים אלו של מציאות ביטחונית לא פשוטה. “זה הזמן לומר תודה לכל העוסקים במלאכה – הן ליחידה להתיישבות במשרד הביטחון, פיקוד העורף, למליאת המועצה על הוספת התקציב הנדרש, למנכ"לית, לגזבר, לקצין הביטחון בתעבורה חיים תבו, ולמחלקת הבטחון המסורה והאיכותית. וכמובן לרבש"צים היקרים והאהובים, אנו בטוחים שהכלים יהיו לעזר רב. תתחדשו, וכשאתם שומרים עלינו תזכרו לשמור גם על הנוהגים בכלים, ועל הכלים עצמם".
דבריו של ראש המועצה והבקשה לשמירה על הנהגים והרכבים לא נאמרים ללא ביסוס. לרוב הנסיעה ברכבי הביטחון נעשית במהירות נמוכה בתוך הישובים, אולם בעת הצורך – התראות ממצלמות האבטחה, התראות על גדר הביטחון, ואירועי חירום שונים – הנסיעה נעשית פחות בטוחה בשל דרכי ביטחון לא סלולות ונהיגה שאינה זהירה מספיק.
כך למשל, בינואר 2023 אירעו שלוש תאונות תוך ארבעה ימים במהלך נסיעות ברכבי ביטחון ביהודה ושומרון. “תעשו עצירה מהמרוץ היום יומי, תנו תדריך לנהגים ברכבים, תוודאו שכל סייר מבין את משימתו ואחריותו – השבתת הרכבים פוגעת בביטחון היישוב, וכמובן סכנת חיים בתאונה", נכתב בהודעה שנשלחה לרבש"צים. ■

ראש…
הילדים של יהונתן ואסתר פולארד

הילדים של יהונתן ואסתר פולארד

את אסתר פולארד כולנו הכרנו בתור מי שהלכה ממקום למקום, מדלת לדלת, מלשכה ללשכה, כדי למצוא את הדרך שתוביל לשחרורו של בעלה מהכלא האמריקאי בו נמק במשך עשרות שנים ארוכות. אך בין מאמץ אחד למשנהו הייתה לאסתר מטלה נוספת שלקחה על עצמה בשביל בעלה יהונתן. שליחות מיוחדת אותה לא יכול היה לעשות ממקום שביו.
במשך כל השנים בהן היה מאחורי סורג ובריח לא פסק יהונתן מלעקוב ולשמוע על המתרחש בארץ ישראל. הקורבנות והנפגעים בפיגועי הטרור הנוראיים לא נעלמו מעיניו ומליבו. את הדרך להביע בפניהם את תנחומו וכאבו על אובדנם או לחזק אותם בעת משבר מצא יהונתן באמצעות מי שהייתה שליחתו המסורה ושותפתו לדרך, שביום ראשון הקרוב יחול יום השנה הראשון לפטירתה.
"לחבוש קצת את הפצע הנורא"
"בזמן שאנחנו ישבנו שבעה אסתר הגיעה אלינו ואמרה שהיא באה בשליחות בעלה להביא לנו מתנות לילדים היתומים, נשארו שלושה והיא הביאה בשבילם שלושה דובים נחמדים לתת להם", מספר הרב יהודה בן ישי, אביה של רותי פוגל שנרצחה בפיגוע הנוראי באיתמר, יחד עם בעלה אודי ושלושת ילדיהם, יואב, אלעד והדס. "מאוד התרגשנו מזה".
"היא אמרה שבעלה ביקש ממנה לבוא ולעודד אותנו, לחזק אותנו. זה היה לחבוש קצת את הפצע הנורא שהיה, כאשר שמישהו כל כך רחוק בתנאים כאלה, חושב עלינו. זה היה חיבוק חשוב ומשמעותי, שאי אפשר לשכוח. כמובן סגרנו מעגל כשנסענו לבקר את יהונתן בכלא בארה"ב".
הרב בן ישי ביקש מאסתר לבדוק את האפשרות לנסוע ביחד עם הנכדה הגדולה, תמר, כדי לבקר את יהונתן בכלא. הדברים אכן הצליחו להסתדר ולאחר מבצע התארגנות רציני מאוד ברוך השם הפגישה יצאה לדרך למרות מאסרו של יהונתן.
"ראיתי איפה הוא יושב, איפה הוא נמצא ואיך הייתה לו מחשבה לשלוח את אסתר אלינו אלפי קילומטרים משם. איך היה רגיש לכל דבר ולמה שקרה אצלנו. הם היו עם מבט מאוד כללי, התעלמו מהמציאות האישית שלהם וחשבו על העם. אנחנו יודעים עד כמה יהונתן מסר את נפשו על כך. השתוממתי מזה שאדם שסובל כל כך הרבה – המחשבה העיקרית שלו היא לנחם את המשפחה הזאת. ראיתי כמה הוא מחובר וקשור לכלל.
"כשהלכנו לבקר אותו הוא היה אבל על אביו והרשויות לא הרשו לו ללכת להלוויה. אנחנו בהשגחה מדהימה הגענו אליו באותו זמן. הוא שלח את אסתר אלינו לניחום אבלים והגענו אליו כשהוא אבל. החזרנו לו טובה כביכול".
הרב בן ישי מספר על הקשר העמוק אליו נחשף בין יהונתן ואסתר במהלך התקופה בה זכה להכיר אותם. "התרשמתי כל הזמן כמה היא דואגת לו כמה היא מרגישה אחריות עצומה על גורלו של יהונתן. כמה הקשר בניהם היה קשר מיוחד, של אדם אחד שחולק לשניים. אחד בבית סוהר ואחד בחוץ, כאשר חלק אחד עושה כל מה שהוא יכול כדי שהחלק השני ייצא לחופשי. הרגשתי שהיא חיה בתחושת שליחות להוציא את יהונתן מבית הסוהר ושיזכה להגיע לארץ".
"יהונתן מתפלל לשלומו"
ליה ירד היא אם לתשעה. בשנת תשס"א פצמ"ר שנורה אל עבר היישוב עצמונה בו התגוררה עם משפחתה פצע את בנה השביעי, אריאל בן השנה, והותיר אותו במצב קשה. "אריאל היה מאושפז שלושה שבועות בסורוקה ותקופה ארוכה לאחר מכן בשיקום בבית החולים אלי"ן", מספרת ירד, "בזמן שאריאל היה מאושפז הגיעו לבקר אותנו שתי נשים. אחת מהן הייתה אסתר פולארד. היא אמרה לנו שהיא הגיעה בשליחות בעלה הנמצא בכלא, וביקש ממנה להגיע לבקר את בננו. היא הביאה איתה מתנה בשביל אריאל, מכונית גדולה. יהונתן ביקש ממנה לקנות".
"כיום אריאל בן 23, סיים בגרויות, בעל רישיון נהיגה, לומד בישיבה גבוהה ועושה שירות לאומי. כשהוא נפצע אמרו לנו שאולי הוא לא יחיה, או שיהיה צמח או בעל נכות רצינית. אני זוכרת שאסתר הגיעה לבקר בערך חודש לאחר שנפצע. היא מסרה שיהונתן מתפלל לשלומו והביאה את המתנה. שמעתי מאחרים שאסתר ביקרה עוד הרבה נפגעים ומסרה להם את התפילות והאיחולים של יהונתן. אני כל הזמן זוכרת מאז את הביקור הזה שלה".
"אחרי שיהונתן שוחרר והם הגיעו לארץ, רצינו מאוד לפגוש אותם ולהגיד ליהונתן 'הנה הילד שהתפללת עליו', אבל אמרו לנו שאסתר צריכה מאוד להישמר בגלל שהיא חולה ולא יכולה להיפגש איתנו אז לא פגשנו אותה, אבל הגענו עם אריאל בשבעה ליהונתן והוא סיפר לנו גם על אסתר וגם על הקשר לגוש קטיף. קיווינו שהם יחיו ביחד הרבה זמן בארץ אחרי שיהונתן שוחרר, לצערנו זה לא קרה".
"לא היה יום שלא בכינו על כך"
בשל תנאי המאסר הנוקשים של יהונתן, הוא ואסתר מעולם לא זכו להביא ילדים משלהם לעולם. כעת יהונתן רוצה לגמול חסד לאסתר ולהנציח את זכרה באופן ראוי ומשמעותי כיאה לפועלה למען עם ישראל במשך שנות חייה ולהקים את 'מרכז ילדי אסתר – מרכז לחינוך יהודי מהגיל הרך ועד בני נוער שימוקם בעיר תל אביב'".
ביום ראשון הקרוב, היום בו ימלאו שנים עשר חודשים לפטירתה של אסתר ע"ה – יתקיים ערב שגרירים מיוחד במלון 'רמדה' בירושלים, ביחד עם יהונתן, בו כל אחד כפי כוחו יוכל להגשים את חלומו ולהכיר טובה עצומה לאסתר על כל מה שעשתה למען יהונתן בפרט ועם ישראל בכלל.
"לצד הפעילות הבלתי פוסקת שלה למען שחרורי והשבתי לארץ ישראל, אסתר עשתה הכול כדי להשמיע את קולי ולהיות שליחה עבורי במקומות שאליהם לא הייתה לי אפשרות להגיע", מספר לנו יהונתן פולארד, "הדבר המשמעותי ביותר עבורי היה העובדה שאסתר כיתתה את רגליה פעם אחר פעם לבתיהן של משפחות שכולות ונפגעי טרור על מנת לנסות לנחם, לעודד ולחזק את מי שנשאו את כאביו של עם ישראל באופן האישי ביותר. היו מקרים שבהם הביקור החד פעמי התפתח לקשרים משמעותיים מאוד שהמשיכו במשך שנים וממשיכים גם היום. זו בעיני אחת הדוגמאות המייצגות ביותר למי ומה הייתה אסתר עבורי ועבור עם ישראל.

"אסתר הייתה מורה במקצועה ולאורך כל המאבק לשחרורי מה שהיא עשתה בעצם זה להמשיך ללמד. היא לימדה אותי כיצד לא לאבד אמונה ותקווה וסייעה לי לצאת מהכלא אדם טוב ושלם יותר מאיך שנכנסתי אליו 30 שנה לפני כן. היא לימדה את עם ישראל כולו מהי ערבות הדדית ומחויבות בלתי מתפשרת לצדק".
"הכאב הגדול ביותר שלנו היה העובדה שלא זכינו להביא ילדים לעולם. לא היה יום שלא בכינו על כך. לקראת סוף השבעה חשבתי על כך שיש עדיין דבר אחד שאני יכול לעשות למענה וימלא חלק מהחוסר הזה – הקמת מרכז חינוך יהודי לילדים. אני עובד כבר קרוב לשנה יחד עם שותפים יקרים בכדי להפוך את החלום הזה למציאות וכעת אנו מתקרבים לרגע המשמעותי ביותר בדרך להגשמת החלום הזה".
"אני הבנתי שכמו המאבק לשחרורי – זה חייב לבוא מהעם", אומר פולארד, "ביום ראשון הקרוב יתקיים בירושלים אירוע מיוחד שאליו יגיעו בעזרת השם כל מי שרוצה לקחת חלק בקמפיין ויחד נצא בשבוע הקרוב לזכות את כל עם ישראל לקחת חלק בהנצחתה של אסתר באמצעות מאות ואלפי ילדים שיתחנכו לזהות יהודית ולאחדות ישראל לעילוי נשמתה. אני מתרגש מאוד מהמחשבה שאפגוש כל כך הרבה אנשים שעשו כל כך הרבה למעני ומתפלל שיחד נצליח במשימה".

חודש בית הכנסת שפוצץ בשואה

חודש בית הכנסת שפוצץ בשואה

לפני מספר שבועות התקיים בקהילת קוברסדורף-בורגנלנד שבאוסטריה מאורע מרגש. סימפוזיון שאורגן על ידי תנועת המזרחי בווינה בראשות נחמיה גנג על אודות ׳שבע הקהילות׳ היהודיות שהתקיימו בבורגנלנד עד מלחמת העולם השנייה.
יום העיון כלל שלושה מושבים. הראשון, הקהילה – גנג עסק באוסקר דויטש, נשיא המזרחי בווינה ובפועלו, ופרופסור שלמה שפיצר מאוניברסיטת בר-אילן נאם על רבני שבע הקהילות. את המושב השני פתח הרב יוסף פרדס, רב קהילת המזרחי בווינה, בשאלה האם יש מקום לחדש מבנה בית כנסת על פי ההלכה, וכן פטר אדם נשא דברים בנושא הארכיטקטורה של בית הכנסת בקוברסדורף ושחזורו. מושב שלישי עסק בשואה באזור בורגנלנד. שושנה דויצן-ינסן דיברה על סופה של קהילת קוברסדורף בימי שלטון הנאצים, ומיכאל ריגלר דיבר על הגירוש מבורגנלנד לווינה, הבריחה ממנה ודרך הנדודים עד בואנו לארץ ישראל.
ביום הכנס חידשו אנשי המקום את מבנה בית הכנסת ששרד את תקופת השואה. חשוב לציין שכיום לא חיים במקום יהודים, המשפחות האחרונות שחיו בקהילה גורשו ממנה כאשר המשטר הנאצי השתלט על העיירה.
שבע הקהילות היהודיות
בבורגנלנד היו שבע קהילות יהודיות ובהן מאות משפחות יהודיות. כאשר סופחה אוסטריה לגרמניה בשנת תרצ״ח-1938 היה גורל יהודיה כגורל יהודי גרמניה – רדיפות ונישול הרכוש. יהודי הקהילות נאלצו לעזוב את יישוביהם שבהם חיו מאות בשנים בתוך זמן קצר, ולעקור למקומות אחרים, בעיקר לעיר הבירה וינה. כל בתי הכנסת נהרסו בפקודת הנאצים, אולם בית כנסת אחד שרד בעיירה קוברסדורף בשל אסון שפקד את מבצע ההריסה – ילדה נהרגה בעת הפיצוץ, ויש אומרים שזו הייתה בתו של מבצע הפיצוץ.
בית הכנסת המשוחזר
מבנה אבן מרשים בגודלו וביופיו נשאר עומד על מקומו כאבן שאין לה הופכין. אנשי המקום שדדו את תכולתו – ספסלים, סטנדרים ואף לחלונות הוויטראז׳ שלחו את ידם. בית הכנסת עמד בשיממונו, קוצים ודרדרים הקיפוהו וקירות האבן החלו להתפורר.
׳מקדש המעט׳ הפך לחורבה ממש. לפני מספר שנים נרכש המבנה על ידי ׳הוועד היהודי של יהודי אוסטריה׳ והוחלט לשקמו. תמונות מהעבר הרחוק ששרדו בארכיונים אפשרו לשחזר את פנים בית הכנסת.
פנים בית הכנסת כלל אולם תפילה רחב ידיים, חלונות גבוהים מצוירים, ומעל לארון הקודש התנוסס חלון עגול מצויר. האדריכל וחבר עובדיו מצאו את החלון המקורי בביתו של תושב המקום והחזירוהו למקומו, והוא עתה מתנוסס ביופיו במקומו הקבוע. עובדי השחזור התקינו ארון קודש העשוי שני קירות אבן ולצידם ציור פרוכת. כיוון שבית הכנסת אינו משמש לתפילה, לא הוקמה בו בימה לקריאת התורה ו׳עמוד׳ עבור החזן. נורות חשמל חדשות הותקנו באולם התפילה, וכן נבנתה עזרת נשים כפי שהייתה במקורה. הכניסה לעזרת הנשים היא בגרם מדרגות לולייני בכניסה נפרדת, כיאה לבית כנסת שרוב יהודיה היו שומרי מצוות. אגב, כאשר גורשו אחרוני היהודים מהמקום השכילו היהודים וקברו את שלושה עשר ספרי התורה בבית הקברות היהודי, ומצבה הוקמה על מקום קבורתם.
בשחזור נוספו פרוזדור המוליך אל בית הכנסת, מטבחון, שירותים ועוד. החצר נוקתה היטב וגדר אבן ועץ מקוריים מקיפים את בית הכנסת. הבניין מתנוסס עתה לתפארה, ולידו בתים שבחלקם חיו פעם יהודי המקום.
הוזמנתי גם אנוכי לטקס חנוכת הבניין על ידי נחמיה גנג העומד בראש ארגון המזרחי בווינה, מכיוון שמקור משפחתנו בקוברסדורף. סבי, ר׳ משה ריגלר זצ״ל, היה ראש הקהל בעיירה, ואבי ז״ל נולד בה וחי במקום עד נישואיו לאימי ז״ל שנולדה בפראואנקירכן, אף עיירה זו אחת מ׳שבע קהילות׳ בבורגנלנד.
ביום העיון לקחו חלק כ-60 איש ואישה ורוב הנוכחים היו בני המקום שמצפונם התעורר באיחור של שמונים שנה. מספר יהודים מווינה השתתפו ביום העיון שכלל נאומים, ברכות, דברים מפי מלומדים על תולדות היהודים בבורגנלנד, וכן מידע על עבודת המשחזרים, ואנוכי סיפרתי את דבר הצלת משפחתנו וסירוב הבריטים להישארות נוסעי האוניה בארץ, הגירוש למאוריציוס, השהייה שם במשך חמש שנים בתנאי בית סוהר, ושובנו לארץ ישראל בחודש אלול תש״ה.
כל השיחות התנהלו בשפה הגרמנית, ורק קומץ היהודים שהשתתפו בכנס זכרו את אשר אירע לפני כ-84 שנה. אציין שוב כי ככל כנראה המבנה לא ישרת עוד לצורכי תפילה, אלא לצרכים תרבותיים אחרים שעליהם תחליט עירית קוברסדורף.

עם ישראל צריך להתעורר ולהבין שיש פה מחדל

עם ישראל צריך להתעורר ולהבין שיש פה מחדל

משפחת גולדין מתנהלת בשמונה השנים האחרונות בצורה רגילה ככל האפשר. על אף סדר יומו העמוס, ממשיך שמחה גולדין, לצד רעייתו לאה, להיאבק למען שחרור בנו הדר שנחטף על ידי ארגון הטרור חמאס במהלך הפסקת אש ב-01 לאוגוסט 2014, בעיצומו של מבצע ״צוק איתן״ ברצועת עזה.
מבצע צוק איתן היה מבצע צבאי רחב שהתנהל בעזה בין התאריכים ביולי 08 ביולי (י' בתמוז) ל-26 באוגוסט 2014 (ל' באב ה'תשע"ד). המבצע הוכרז בעקבות ירי ארטילרי משמעותי שביצעו ארגוני הטרור ברצועת עזה לעבר יישוב דרום ישראל, והחל לאחר מבצע "שובו אחים" למציאת שלושת הנערים היהודים שנחטפו בידי טרוריסטים מוסלמים, ורציחתם ב-12 ביוני אותה שנה. שמונה שנים חלפו וההורים ממשיכים במאבק החשוב מול ממשלות ישראל.
בשיחה נוקבת עמו, מדגיש שמחה גולדין את מרכזיותו של שר הביטחון בני גנץ באי השבת הבנים, שכן שבאותה העת כיהן גנץ כרמטכ״ל ואליו הוא מפנה את עיקר טענותיו. ״הוא זה שהוציא את החיילים לקרב ולא החזיר אותם. יותר משנתיים הוא כבר שר ביטחון ולא רק שהוא לא עושה שום דבר בשביל להחזיר אותם, הוא עושה ההפך״. גולדין מסביר את דבריו, ואומר כי גנץ ״מכניס פועלים מעזה ולא מתנה את המהלך בהשבת החיילים, זה דבר שלא עשו מאז 2014״.
לקראת חג הקורבן (עיד אל-אדחא) שמתקיים השנה בתאריכים 09-13 ביולי, הודיע בתחילת השבוע (א') מתאם פעולות הממשלה ביהודה ושומרון, אלוף רסאן עליאן, על שורת צעדים אזרחיים לאוכלוסייה הפלשתינית בשטחי יו"ש, לאחר שאושרו על ידי השר גנץ בכפוף להערכת מצב ביטחונית.
הצעדים האזרחיים לתושבי יהודה ושומרון: ביקורי משפחות בישראל. מכסה של 500 היתרי יציאה לחו"ל דרך נמל התעופה בן גוריון. מכסה של 200 היתרים לביקור בעיר אילת. הרחבת שעות פעילות המעברים. הצעדים האזרחיים לתושבי רצועת עזה: מכסה של 400 היתרי ביקור בירושלים; עבור גברים מעל גיל 55 ונשים מעל גיל 50.
מה אתה חושב על ההקלות של גנץ לקראת חג הקורבן?
״הכל לכבוד החג שלהם, את החגים שלנו הוא לא סופר. לפני שנה היה מבצע שומר החומות שבסופו גנץ הצהיר על ׳שין תמורת שין׳ – לא יהיה שיקום בעזה אלא בהשבת החיילים. הוא פועל בדיוק הפוך על אף הצהרתו״.
כל שנה בתאריך י׳ בתמוז מתקיים ׳יום צוק איתן׳. השנה מכיוון שהתאריך נופל בשבת האירוע יתקיים ביום ראשון. גולדין מספר כי ״מדובר באירוע ממלכתי בהר הרצל ובמשך ארבע השנים האחרונות אנחנו, ההורים של הדר, לא נכנסים פנימה ועומדים שם בחוץ עם הרבה מאוד מפגינים אחרים. חלק מהמשפחות השכולות עומדות בחוץ לבושות בחולצות עליהן נכתב ׳צוק איתן לא נגמר עד שובם של אורון והדר׳, וחלק נכנסות פנימה. גנץ יוצא ומדבר איתנו ומבטיח ושוב מבטיח לפעול״.

״בשנתיים האחרונות הצוות של הדר הצליח לתפוס לשיחה קצרה את גנץ, והחבר׳ה אמרו לו – ׳היית המפקד שלנו בצוק איתן, שלחת אותנו לרצועת עזה, מה אתה הולך לעשות?׳. 

לפני שלוש שנים הוא אמר להם שהוא עדיין חסר כוח פוליטי, שהוא לא משפיע על כלום וברגע שיהיה לו הכוח הפוליטי זה יהיה אחרת. בשנה שעברה הוא שוב אמר שיפעל בנידון״.
השנה, כך לטענתו של גולדין, ״הצוות של הדר לא יגיעו כי הם כולם במילואים. אני חלילה לא אומר ששלחו אותם למילואים בתקופה הזאת בכוונה כדי שלא יגיעו״.

מה לדעתך הקשר של ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו לכך שהדר עדייו לא שב?
״עם ישראל צריך להתעורר ולהבין שיש פה מחדל. ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו התחיל במחדל בכך שלא העמיד שום רף, שום תנאי בכל מה שנכנס לעזה כדי להביא את החיילים וגם את האזרחים השבויים בעזה. נפתלי בנט המשיך את זה בשנה האחרונה בצורה משוכללת אף יותר, זאת אומרת הכל נכנס ואין שום דרישה להביא את החיילים. ועכשיו גנץ ממשיך את הסיפור. הדרישה שלי מראש הממשלה יאיר לפיד ומהרמטכ״ל אביב כוכבי, לתקן את זה. אלה החיילים שלו״.

״אתה חושב שמשהו ישתנה אצל ראש ההמשלה הנכנס יאיר לפיד?
״עד עכשיו הוא היה ראש מפלגה, הוא היה שר חוץ, בתקופת צוק איתן היה שר אוצר. היום הוא ראש הממשלה, זאת אומרת, אם יצטרכו מחר לצאת לקרב – הוא זה שיוציא את החיילים לקרב. אז השאלה היא איך הוא מוציא אותם לקרב לפני שהוא מחזיר את החיילים הקודמים הביתה. זה לא שהוא מנותק מהעניין, הוא היה בקבינט המדיני-ביטחוני בתקופת צוק איתן, כמו נתניהו, בוגי, גנץ ובנט – כולם. 

[elementor-element…
הילדים בבריכה? הניחו את הטלפון בצד - מניסיון

הילדים בבריכה? הניחו את הטלפון בצד - מניסיון

01לפני כמה שבועות הגענו לנופש קצר בצפון – וילה עם…