בימים שלקראת חג השבועות לא היה לי ספק עם מי אני הולך לשוחח עבור קוראי גילוי דעת – בועז ביסמוט, שעד לפני כחצי שני שימש כעורך עיתון ׳ישראל היום׳, העיתון הנקרא במדינה. שוחחנו על עבודתו כעיתונאי שטח במדינות עוינות, ועל כמעט ארבעה עשורים בתחום. אבל עיקר השיחה שלנו עסק בסיפור הכניסה של רעייתו רות, לשעבר ונסה, אל חיק היהדות. בועז ורות, סיפור לשבועות.
״כל חג הוא חשוב כמובן, אבל כשמגיע חג השבועות מן הסתם זה חג שאנחנו מזדהים איתו מאוד, קודם כל מבחינת השמות במשפחה שלנו. עבדך הנאמן בועז, רעייתו רות, והילדים מיכל, דוד ונעמי. כבר קשה לי לדבר על העבר ועל נושא הגיור כי כל יהודי הוא יהודי, ורות יהודייה טובה ממני, אנחנו 18 שנה יחד ואני לא זוכר אותה בחייה הישנים, כי היא עצמה כבר לא רואה את עצמה בחייה הישנים. זה כל כך טבוע בה.
״בכל שבת אנחנו פוקדים את בית הכנסת ׳משכן הכוהנים׳, לפעמים הילדים, כיתות ב׳ ו-ג׳ משתובבים או יוצאים לחצר, אבל כאשר בברכת הכוהנים הם מגיעים אל מתחת לטלית שלי או אל זוגתי עם הגברת אלישיב בשיעור פרשת השבוע הקבוע שלה – אני מרגיש שבאמת זכינו. אנחנו משתדלים ליישם כמשפחה את המגילה, לא רק במהלך תהליך הגיור אלא כאורח חיים. כך בחרנו ותודה לאל שכך״.
אני, כמו רבים מהקוראים, נולדו פחות או יותר לתוך מה שנקרא הציונות הדתית בשינויים כאלה ואחרים. אתם בחרתם ביהדות – למה בעצם רות החליטה להתגייר?
״אני לא מתבייש ומגדיר את עצמי כאדם רומנטיקן. להתאהב זה חשוב ואני מאחל לכל אדם להיות מאוהב. לפעמים זה קורה ברגע, ולפעמים זה תהליך. הכרתי את רעייתי לפני 18 שנה, וכאשר ראיתי אותה הייתי חצוי – מצד אחד בועז הרומנטיקן התאהב ברגע, אבל מצד שני בועז היהודי היה בייסורים.
למה?״, שואל ביסמוט ומייד משיב: ״לא יעלה על הדעת מבחינתי שהוריי שנתנו לי את החיים והוציאו את נשמתם עבורי, יזכו לנכד שאינו יהודי. אין לי דבר נגד לא יהודים, אבל ההלכה היהודית היא כזו שלא משנים אותה ולא משחקים איתה, וצריך לכבד אותה. הייתה לי סתירה, ורות, ונסה לשעבר, פתרה לי אותה מהר מאוד. כאשר הכרנו כמובן שהיא מאוד מצאה חן בעיניי, בשיחת הטלפון השנייה או השלישית היא סיפרה לי כיצד סבתא שלה שהתה בבית קפה שנקרא: ׳קפה דה לה פה׳ בצרפת בשנות ה-40, והיא ראתה כיצד עוצרים את היהודים תחת משטר וישי ושולחים אותם למחנות. היא סיפרה על זה בהתרגשות רבה, בעצב רב, בכאב, על העם הנפלא והנרדף הזה. הדבר מאוד העסיק את רות עוד כשהייתה ונסה, ולכן תמיד היא העריכה את היהודים ולמדה עליהם וביקשה לדעת יותר על העם הנבחר. גם כרונולוגית היהדות באה לפני הנצרות והאסלאם וזה מאוד ריתק אותה.
בנוסף, עוד לפני שהיא הכירה אותי, היא אהבה את הצניעות של בתי הכנסת לעומת הקתדרלות. היא אהבה את המוסר היהודי, היא אהבה ולמדה בלי סוף. הייתי אומר בדיעבד שזה לא רק שאני צירפתי אותה לעם היהודי, אלא שהיא חיזקה אותי כיהודי. אני חושב שהעבר שלה גרם לה להתגייר, ואני הייתי רק האמצעי. העובדה שהייתי יהודי תרמה מאוד לקשר בינינו, כי היא הוקסמה מהעם היהודי והיא זאת שביקשה להתחיל בתהליך הגיור״.
כמה קשה זה היה עבורה?
״תהליך הגיור הוא לא תהליך קל. להפך, היהדות מנסה לדחות אותך כדי לבחון אותך. ואני ראיתי את אשתי יותר מפעם אחת יוצאת משיעורים ופורצת מבכי. אני זוכר שפעם אחת יצאנו לראות רב בפתח תקווה, זה היה ממש בתחילת התהליך. היא אמרה לי: ״הם לא רוצים אותי״, אמרתי לה: ״ברור שכן, הם בוחנים אותך״. היא התמידה כי היא רצתה את זה מאוד. אני זוכר גם כן את כל עניין הבירוקרטיה שהייתה קשה במיוחד. הבאותה תקופה הכרנו גם את הרב דוד בן ניסן המקסים והמדהים, ועוד כל מיני מלאכים בדרך שעזרו לנו ונתנו לנו יד.
הכרם של משפחת ביסמוט בשומרון
לכן כשאומרים שתהליך הגיור הוא דבר קשה, דבר בלתי אפשרי, אני אומר לא, זה פשוט לא נכון. אני יכול להעיד שהיהדות מאוד מחבקת, היא רק צריכה לראות שאתה רציני. להיות יהודי זה לימודי הרפואה של הדת״.
״לא מתלהב במיוחד מהרפורמה הזאת״
מניסיונכם, יש משהו שאפשר לשנות בתהליך הגיור? הרפורמה של השר לשירותי דת מתן כהנא תועיל?
״אני לא מתלהב במיוחד מהרפורמה הזאת. אפתיע אותך, אתה אולי מצפה שאגיד לך שצריך להקל-להקל-להקל. קודם כל אני לא יכול להקל ואני לא רוצה להקל, זה מה שאנשים נוטים לשכוח – ההלכה היהודית היא מעלינו כמו תורת ישראל. אתה מתאים את עצמך להלכה, ההלכה לא מתאימה את עצמה אליך. לא בגלל שאתה רוצה לגייר אז צריך להקל יותר. אז מה? על אותו עיקרון נקל בכל דבר ולא נתאמץ עבור שום דבר? לא, יש הלכה יהודית״. ביסמוט אומר כי בכל הקשור לבירוקרטיה הוא כן היה מקל. ״לא את הלימוד עצמו, את הבירוקרטיה כן״.
איך נשמור על היהודית במדינה הדמוקרטית?
״בנושא דת ומדינה מאוד מצער אותי היום כל הוויכוח סביב מדינה יהודית ודמוקרטית, וישראל היא מדינה דמוקרטית. משכך, אנחנו צריכים לשים לב לשימור היהדות. אנחנו צריכים להבין דבר מאוד חשוב – היהדות לא רק שהיא לא מאיימת על הציונות, אלא שהיהדות היא בת הברית הטובה ביותר של הציונות. לכן התפיסה צריכה להיות הרבה מחבקת, בנוסף, המגמות בקרב אחינו החרדים הן להתקרב יותר לאוכלוסייה שפחות שומרת מהם, וטוב שזה כך. גם מהצד השני אני מקווה שזה קורה. בזמן שאחרים אוהבים תחזיות אפוקליפטיות אני להפך, אני רואה את הנח״ל החרדי שתומך בו חבר שלי מחסידות וויז׳ניץ, דוד הגר, ואני רואה את האדמו״ר מקוז׳ניץ שאני אוהב ללכת לבקר אותו בשבתות, אני רואה את כל הציבור הדתי ועוד יותר את הציונות הדתית. אנחנו נוסעים הרבה לשומרון שם יש לנו כרם, ואני רואה את כל הציבור הדתי, ואני כציוני נלהב וכאדם שאוהב אדם ושמכבד מאוד את הציבור החילוני במדינת ישראל – אני אומר שאסור לשכוח שעד הרצל החרדים שמרו ושימרו את ההלכה היהודית. לכן, לא רק שאנחנו לא צריכים לראות כל צד וכל מחנה כמאיים על קיום השני, אלא להפך, כל אחד משמר את קיום השני״.
דוד אומר תודה להשם אחרי הברית ואחרי ניתוח הלב הפתוח שעבר
דוד עם הסידור הראשון שלו
בועז, רות, מיכל, דוד ונעמי
״הוריי ואני משתייכים לשבט המסורתיים״
בספרך ׳עובר כל גבול׳ הזכרת את הוריך, ברנרד וז׳קלין, בהקשר לחינוך שהם העניקו לך אשר בזכותו הגעת למקום שבו אתה נמצא.
״הוריי משתייכים לאותו שבט שהנשיא הקודם ריבלין שכח. אני לא אומר שהוא השבט הכי טוב, אבל הוא הדבק, המלט. מה זאת אומרת? שבט המסורתיים. נכון, אחיי החרדיים או הדתיים יותר מאיתנו, יגידו שהמסורתיים לא נמצאים מספיק בבית הכנסת, ושמסורתי זה לא מספיק. אז זה לא נכון, מסורתי זה דבק בין החרדי לבין החילוני. החרדי צריך להבין שהמסורתי בצד שלו לגמרי, כי ההלכה היהודית מאוד יקרה למסורתי, התורה מרגשת אותו, הטלית חשובה לו, וברכת כוהנים יכולה להיות השיא בחייו. הוריי ואני משתייכים לאותו שבט של המסורתיים, הספרדים, ונכון, גם בעלי השקפה פוליטית ימנית יותר, מה לעשות. כתבתי בתחילת הספר, שאותו הקדשתי להוריי, שהוריי לימדו אותי להסתכל על העולם דרך הלב. הם לימדו אותי לאהוב לאהוב. זאת היהדות, זה ההורים שלי ואהבתי אותם מאוד״.
בועז מספר כי האהבה הגדולה שלו להוריו החלה כמובן לפני תהליך הגיור. ״היהלום הראשון שקיבלה זוגתי, הגיע ממני והיה מאבא שלי. הוריי היו יהודים גאים, ציוניים. הם קלטו את הכבוד שהיא רוחשת לא רק לי, אלא לאורח החיים שלנו ובכלל למדינת ישראל״. על הכבוד והלהט של רעייתו רות ליהדות, מציג בועז בעזרת שני סיפורים מרגשים: ״הבת הראשונה שלי נולדה כיהודייה בצרפת. הבת השנייה נולדה לפני סיום התהליך ולא בצרפת. ואז בא דוד, דוד ׳המלך׳ שנולד כבר לאחר התהליך כיהודי בבית החולים ׳איכילוב׳ כאן בישראל. דוד נולד עם מום קשה בלב, ובגיל שלושה ימים עבר בשניידר ניתוח בן תשע שעות, ממש הצילו לי אותו. בעקבות הניתוח לקחו כמה חודשים עד לברית המילה. היית צריך לראות את רות כמה לא נוח היה לה עד שהיא הכניסה את בנה בבריתו של אברהם אבינו. חודשים שבהם היא התעניינה כל העת עם הרופאים מתי זה יתאפשר״.
עבור מי שנולד כיהודי מדובר אולי בדבר די רגיל, ברית מילה. בועז מנסה להסביר את הקשר המיוחד של רות למצוות ברית המילה: ״תחשוב על אימא שהבן שלה עובר ניתוח של תשע שעות, היא לא גדלה על זה, זאת הברית הראשונה שבה היא תצפה אי פעם. גם עבור יהודים מבית, הברית היא מהלך קשה. היא ראתה בברית את מה שהברית בעצם אומרת – הבן שלה, פרי גופה, הולך פה סופית להיות חלק מהיהדות. לפני כמה חודשים אמרתי לרות שאולי נבלה כמה חודשים בצרפת, היא אמרה לי: ״בשום פנים ואופן, הבת שלי מתגייסת עוד מעט״. אז בין הברית של הבן לבין גיוס של הבת באמת זכיתי״.
מהלידה ברחובות ועד לעורך ישראל היום
בועז ביסמוט נולד בסוף שנת 1964 בבית החולים קפלן ברחובות למשפחה מסורתית. אימו, בת רב, שמרה שבת ובביתם לא הדליקו אש, וקידוש יום השישי היה חלק בלתי נפרד מחייהם. הוריו שלחו אותו ללמוד בבתי ספר זרים בעיר יפו. לבועז יש ארבעה ילדים, אחת מהם מנישואיו הראשונים.
לא כולם מכירים את הקריירה העיתונאית המפוארת של ביסמוט ואת הישגיו המשמעותיים כעיתונאי שדיווח מעשרות מדינות, כולל מדינות עוינות רבות. בשנת 1983 החל לעבוד ככתב ספורט בעיתון 'מעריב', ובשנת 1988 החל לשמש כשליח 'מעריב' בפריז שבצרפת, במקביל ללימודיו האקדמיים. כעבור כשנתיים התחיל לעבוד עבור עיתון 'ידיעות אחרונות' ובשנים 1990–2004 היה שליח העיתון בפריז. משנת 2008 ועד אפריל 2017 הוא שימש כעורך חדשות החוץ, כפרשן וככתב החוץ בעיתון 'ישראל היום'. בסוף אפריל 2017 נכנס לתפקיד העורך הראשי של העיתון, ועזב בינואר 2022. בשנת 2017 הגיש מידי יום שני יחד עם רזי ברקאי את התוכנית 'מה בוער' בגלי צה"ל, והחל מחודש מרץ 2020 משתתף ביסמוט בתוכנית 'אולפן שישי' של חברת החדשות. בנוסף לכול מזה כחודש וחצי ביסמוט מגיש את תוכנית האקטואליה השבועית 'מחשבות בע"מ' לצד משה שלונסקי.
בזכות דרכונו הצרפתי בועז נכנס למדינות אשר לישראל אין יחסים דיפלומטיים עִימן ובסך הכול היה ב-94 מדינות. בין המקומות שמהם דיווח: איראן, לבנון, סוריה, תוניסיה, אלג'יריה, לוב, תימן, עיראק ואפגניסטן. ביסמוט דיווח ממדינות ערב, סיקר חזיתות מלחמה שונות בעולם ועוד מגוון אירועים. ביסמוט כתב כתבות תחקיר והשיג ראיונות בלעדיים עם מנהיגים עולמיים ודמויות בינלאומיות. מסעותיו הרבים למדינות ערב החלו כתוצאה מאי-הבנה בינו לבין מערכת העיתון, כאשר ביוני 1991 התבקש לסקר את ביקור אייבי נתן בתוניסיה באמצעות הטלפון מפריז. ביסמוט הבין כי עליו להגיע לתוניסיה, וכאשר הגיע בעצמו לעיר תוניס, הוא התקשר למערכת העיתון ממלון מקומי וסיקר את מפגשו של אייבי נתן עם יאסר ערפאת.
באפריל 2004 מונה לשגריר ישראל במאוריטניה, והוא כיהן בתפקיד מיולי 2004 ועד אוגוסט 2008. בתקופת כהונתו ידעה מאוריטניה מספר הפיכות ובפברואר 2008 ספגה השגרירות בנואקשוט פיגוע ירי שנכשל. ארגון 'אל-קאעידה' לקח אחריות עליו והצהיר שהשגריר ביסמוט היה המטרה.
נראה שלא כולם זוכרים או בכלל מכירים את מה שעשית בכל השנים הללו.
״מצער אותי שהיום בגלל המלחמה בין עיתונאים וכן ברשתות החברתיות, נהיינו כן ביבי-לא ביבי. אני במקצוע הזה מ-1983, הייתי בלמעלה מ-90 מדינות, כיסיתי מלחמה בקוסובו, באיראן, באפגניסטאן, הייתי אצל יהודי תימן, בגרעין באיראן, והייתי העיתונאי הישראלי הראשון שנכנס לאיראן, פגשתי את אחמדינג׳אד, את קדאפי, את אסד ומה לא. בנוסף הייתי עורך עיתון, ואני חושב שאין דבר שלא עשיתי בעיתונות. אבל היום עבור כולם זה בועז שנלחם מול כל השמאלנים ואוהב את ביבי. באמת, בזה מסתכמת קריירה של כמעט 40 שנה?״, תוהה ביסמוט במידה מסוימת של אכזבה.
מכל הסיפורים שרכשת במהלך השנים, איזה מהם הכי מזכיר לך את חג השבועות?
״הייתי אומר כיכר תחריר במצרים. כיכר תחריר, הפגנת המיליון, המונים ברחובות, מובארק מודח. בכיכרות לא אוהבים אותנו כל כך. הסלפים, הקיצוניים המוסלמים שם, מקללים את ישראל, וגם הליברלים שאמרו באותה תקופה שהם כביכול בעד ישראל. ובתוך כל זה אני בקהיר. קודם לכן הייתי באלכסנדריה – שם נשארו 22 יהודים מאוד מאוד מבוגרים ובית הכנסת היה ריק לגמרי. אז אני הייתי כאמור בקהיר, נכנסה שבת ואני בשבת תמיד הולך לבית הכנסת, ופתחו עבורי את בית הכנסת במיוחד. תוך כדי מהפכת תחריר, אני התפללתי לבד, פשוט לבד. המוסלמי שפתח לי שאל: ״תגיד לי, לא פחדת?״, ברור שלא פחדתי, לא פחדתי כי כשאל-והים לצידך אף אחד לא יכול עליך״.
כשביסמוט מספר על החוויות הבלתי נתפסות שלו מאותה תקופה, קשה מאוד לעצור אותו: ״במבצע ׳ענבי זעם׳ ב-1996, אני זוכר כמו עכשיו איך לקחתי את התיק שלי, יצאתי מהבית, נישקתי את המזוזה ואמרתי לקדוש ברוך הוא: ״קדימה, נוסעים״. כשאתה מאמין אתה מכפיל פי מאה את הכוחות שלך. אמונה זה דבר מאוד עתיק, ובעיקר אתה לא לבד. אז כששואלים: ״מה כל המסעות האלה היית לבד?״, מה פתאום, הייתי עם בורא עולם, עם אדון עולם. היה לי קל״.
״אם יש מישהו שיודע מה היה שם זה אני – הייתי שם״
בתחילת השנה סיימת את תפקיד כעורך ישראל היום. איך אתה מסכם את המסע שלך עד כה?
״ישראל היום הוא עיתון שיקר לי. הגעתי לישראל היום וחשבתי שאשאר שנתיים-שלוש, ובסוף נשארתי 14 שנים. כשקיבלתי את עריכת העיתון חשבתי שאערוך אותו שנה-שנתיים וערכתי לבסוף חמש שנים. אני עיתונאי, עורך עיתון זה מקצוע אחר. כשהייתי צעיר שלושה מקצועות קסמו לי: דיפלומטיה, ואכן הייתי שגריר ישראל ברפובליקה ערבית – מאוריטניה״. בהקשר הזה אומר ביסמוט: ״למדתי בבתי ספר עם ילדי דיפלומטים, אנגלי וצרפתי ביפו. אגב, אלה בתי ספר קטוליים ופרוטסטנטיים, ותראה כמה אני יהודי טוב. כאשר אתה יהודי אף אחד מבחוץ לא מאיים עליך, להפך, דרך בית הספר שלי ראיתי כמה אני מבחינתי משתייך לדבר האמיתי, וכל זאת מבלי לפגוע בדתות האחרות. הרגשתי שאני שייך למקור והם החיקוי.
״מקצוע שני שקסם לי הוא העיתונות, ואכן הייתי עורך עיתון. המהפכה באיראן התרחשה כשהייתי בן 15. אמרתי לאימא שלי: ״אני רוצה לכסות כזה דבר בעתיד״, והייתי העיתונאי הישראלי הראשון והשני שנכנס לאיראן אחרי המהפכה וראיין את אחמדינג׳אד וכן את חתאמי. וכמובן המקצוע השלישי הוא מקצוע אקדמי שתמיד מכובד – היום אני עמית בכיר ב׳מכון ירושלים לדיפלומטיה ולאסטרטגיה׳, בוגר הסורבון.
״כל דבר מיציתי ואני לא הופך ליותר צעיר. עבדתי במעריב, עבדתי בידיעות אחרונות, עבדתי במשרד החוץ ועבדתי בישראל היום. זכיתי בכל ארבעת המקומות שכל אחד בתורו אפשר לי להעניק לו, אבל גם העניקו לי הרבה מאוד. ישראל היום זה המקום האחרון. תמיד כשהייתי ילד חלמתי שיהיה כלי תקשורת ימני, אז לא רק שיש כלי תקשורת ימני שמכבד את ההלכה, אלא שהייתי העורך הראשי שלו. איזה כיף, זכיתי גם כאן״.
היה שם משהו פוליטי?
״לא. מה זה משהו פוליטי? אם יש מישהו שיודע מה היה שם זה אני, כי הייתי שם. העיתון הזה יקר לי, הבעלים יקרים לי, הקוראים יקרים לי וגם העובדים יקרים לי. מותר לאדם להפוך דף, כל אחד רוצה את התיאוריה שלו. זה עיתון יקר, תמשיכו לקרוא אותו״.
מה הפרק הבא?
״שאלה מצוינת״, משיב ביסמוט בחיוך. ״כמובן שלא סיימתי במובן אחד – אדם צריך להשתכר. אני לא צריך לספר כמה ה׳אמן׳ אחרי הברכה על הפרנסה חזק. אדם שיש לו ארבעה ילדים ואישה צריך לדאוג להם לפרנסה. אז מן הסתם תהיה עוד תחנה. בקרוב נדע״.
בתקשורת?
״אולי כן ואולי לא. הפתעה״.
מה רגע השיא בשבוע שלך?
״כל אחד שמכיר אותי יודע – אלה שני הקטנים דוד ונעמי, כי הגדולה כבר בכיתה י״א, כשהם מתחת לטלית שלי בברכת כוהנים. אלה שתי הדקות שנותנות לי כוח לא לכל השבוע, אלא לכל החיים״.
