על התבונה המדינית בהסכם עם לבנון אפשר לכתוב הרבה דברים. אבל לא אעשה את זה כאן. כאן אני רוצה לדבר על הנושא מכוון אחר:
המוטיבציה להסכם.
המוטיבציה להסכם נובעת משתי הנחות יסוד:
א. שהשטח המדובר הוא לא חלק מארצנו, אבל הוא נחוץ לנו לצרכי הגנה ובטחון.
ב. שבכל מלחמה צריך לשאוף להשיג הסכם, ורק הוא יסיים את המלחמה.
על ההנחה הראשונה אין טעם להכביר מלים. הגבול הנוכחי בין ישראל ללבנון הוא גבול שרירותי לגמרי. הגבול שסומן בסוף מלחמת העולם הראשונה ז"ל בין האימפריה הבריטית ז"ל לבין האימפריה הצרפתית ז"ל. אגב, הוא התבסס בין השאר על ההתיישבות היהודית הדלה שהצליחה לקום עוד לפני אותו יום. אבל הוא לא גבול טבעי, לא גבול היסטורי (אא"כ הנחת האצבע על נקודה שרירותית יחסית חדשה בציר הזמן נחשבת היסטוריה), וודאי שגם מצפון לו – ארץ ישראל לכל דבר ועניין. הלבנון הוא חלק מארץ ישראל מכל בחינה שהיא.
חבל שכ"כ קשה לנו להגיד את זה.
ההנחה השניה – גם היא מנחה את המדינה כבר שנים רבות. וגם זה לא בצדק.
נכון שהיו בהיסטוריה כבר הרבה מאד הסכמים שהשפיעו בפועל על השטח. הסכמים שהחזיקו מעמד. אבל אי אפשר להסיק מכאן שכל הסכם בעולם הוא תרופת פלא שתפתור כל סכסוך. מגוחכת מאד היא המחשבה שאם רק נשיג חתימה על נייר יבוא השלום והארץ תשקוט ארבעים שנה. כדי לנצח צריך ליצור שינוי במציאות ולא על הנייר. לפעמים נייר יכול להועיל קצת כדי לבסס את המציאות, לפעמים לא, ובכל מקרה אם המציאות היא נצחון – הנייר מיותר.
אבל במדיניות העולמית, ולא רק בה, יש תשוקה גדולה להאמין בהגדרות רשמיות. יש איזו אמונה תמימה שההגדרה הרשמית תקבע את המציאות, כי אנחנו נורא רוצים להאמין שזה נכון. כי זה הרבה יותר נוח. זה עושה סדר בראש. אז קל להתפש לאשליה שאם רק נחתום על הסכם שלום – יהיה שלום. שהדבר היחיד המבדיל בין שלום למלחמה הוא ההכרזה. אם נכריז על סיום המלחמה – לא תהיה מלחמה. הלא כן?
והלא משום כך אנחנו מניחים שהשליט מצפון לקו שסימנו הבריטים והצרפתים הוא ממשלת לבנון. ממשלת לבנון לא שולטת שם. אין לה שום השפעה על מה שקורה שם. מי ששולט שם בפועל הוא החיזבאללה. אבל רשמית – הו, רשמית השטח לבנוני. רשמית אין מדינה של חיזבאללה. אז מה מעניין אותי מה קורה בפועל?
בפועל – יש שם מדינת חיזבאללה. רשמית, שולטת שם ממשלת לבנון. אז חתמנו עם ממשלת לבנון הסכם שאין לה שום יכולת לעמוד בו כי היא לא שולטת בשטח.
אז כבר פעם שניה שחתמנו על הסכם שלום על לבנון. ולהבדיל מהפעם הקודמת – כנראה שהפעם אף אחד לא משלה את עצמו שזה יחזיק מעמד. אבל העיקר שיש הסכם, לא?
***
מה המוטיבציה הגדולה להאחז בהגדרות ובניירות הרשמיים כאשר אין מאחוריהם כלום? ובכן, כמו שאמרנו, אנשים מאד אוהבים את האשליה שאם הגדרנו משהו באופן רשמי – זאת המציאות.
אבל נראה שמאחורי כל הדוחפים להגדרות הרשמיות עומדת מוטיבציה נוספת: הרצון לברוח מהעובדה שאנחנו כאן כי פה ארץ ישראל.
אז יש תורה חדשה. תורת הסכמי השלום והגבולות הבינלאומיים המוכרים ע"י אומות העולם, שנקבעו ע"י כמה בני אדם שמתו לפני למעלה ממאה שנה. אבל משום מה בני אדם שחיים היום לא קובעים גבולות אחרים.
אבל גם הגבולות האלה קיימים רק כשנוח להאמין בהם. הלא לפי הגבולות הבינלאומיים המוכרים – יהודה, שומרון ועזה הם שלנו. העובדה הזאת מעולם לא שונתה. גם מעולם לא חתמנו על שום הסכם אחר שמעניק את המקומות האלה לאיזה שהוא עם המכנה את עצמו פלסטיני. הסכמי שביתת הנשק שנחתמו ברודוס בסוף מלחמת השחרור היו בהגדרתם הסכמי שביתת נשק ותו לא, והם נחתמו מול ממשלת ירדן. וגם הסכמי אוסלו הנחים על משכבם במלחמה, גם הם לא העניקו לערבים את השטח. אם ללכת לפי הגדרות רשמיות – השטח הזה שלנו לכל דבר ועניין. אבל יש אנשים שמשתמשים בהגדרות רשמיות של האו"ם רק כל עוד זה נוח להם, כדי לברוח מהעובדה שאנחנו כאן כי זו הארץ שנתן ה' לאברהם אבינו.
אז בסוף הכל מתכנס אל הנקודה הזאת. הארץ הזאת, כולל יהודה, שומרון, עזה וחלק גדול מלבנון, ארצנו היא. וכדאי שנלמד להגיד את זה ולא לחלום על כל מיני הסכמי נסיגות וגבולות שכבר לא רלוונטיים.
***
ואגב המציאות וההגדרות הרשמיות. מסיבות דיפלומטיות כאלה ואחרות נמנענו עד השבוע מלהכיר בשואת העם הארמני, ומסיבות דיפלומטיות אחרות וכאלה החלטנו השבוע כן להכיר בה. ויורשה לי לשאול מה המשמעות של השאלה האם המדינה מכירה בקיומו של ארוע היסטורי או לא מכירה בו. למה בכלל מדינה צריכה לעסוק בשאלות היסטוריות ואקדמיות? עוד מעט הכנסת תעביר בשלש קריאות את חוקי המשיכה של ניוטון ואת חוק כלים שלובים, ואז סוף סוף החוקים האלה יהיו קיימים באמת ויכנסו לספר החוקים. ■
