01
כולנו רוצים גאולה, אבל לפעמים מתקשים לקבל אותה בתחילתה כשהיא עדיין בוסרית וקשה. כאשר אנו קוראים את הפרשות המספרות על יציאת מצרים, עולה השאלה למה בני ישראל באו למשה רבינו בתלונות אחרי שהוא בא להוציא אותם לחירות. ברור, עם ישראל חטפו עונש מפרעה ועבדו קשה עוד יותר בגלל משה, אבל איך הם לא ראו שזה הצעד הקשה האחרון לפני הגאולה?
הם לא ראו, כי אף אחד לא יודע איך ייראה המחר. כשקוראים את הפרשות בכל שנה מחדש אחרי אלפי שנים יודעים את המשך הסיפור ופשוט יותר להבין את המהלך האלוקי הגדול. אבל תוך כדי הארועים לא תמיד רואים את האופק, ובכלל, מתי הארועים הם צעדים קשים לקראת גאולה ומתי צעדים קשים לקראת חורבן?
מה יקרה מחר אנחנו לא יודעים, מה מחובתנו לעשות היום – כשיודעים- צריך לעשות. את המחר אלוקים קובע, את המעשה היום זאת ההשתדלות שלנו, שיכולה לפעמים לשנות, בחסד, את המחר. בכל דור ודור כאשר הרשע התורן עומד עלינו לכלותינו, לפעמים יש לנו דרך לנצח אותו עוד לפני שהוא ממש קם, עוד בשלב שהוא רוצה ומתכנן, אבל אנחנו מפחדים לצעוד לגאולה בשל שפע תירוצים כמו "מה יגידו בעולם", "עדיף אויב רע ומוכר, אם נוריד לו את הראש אולי יגיע אוייב רע ואכזר יותר", "למה לצאת למבצע כשלא ממש חייבים", ועוד שלל תירוצים שגורמים לנו להביא במו ידינו להרחקת הטוב ולהגדלת הרע, כי ככה זה רוע: כשמתעלמים ממנו הוא גדל וגדל עד שהוא מתפוצץ. כן, אני ממש מסתכלת עלייך, עזה, עיר טובה בארץ ישראל שרוע חי בה וגדל עד התפוצצות. לפעמים צריך לעשות את מה שנכון ולפגוע באויב, גם אם לא יודעים מה יוליד יום. ההתעכבות עד היום עלתה לנו בדם רב, בפצועים, בחטופים ובצער שאין לו סוף, אבל עדיין לא מאוחר לעשות את מה שצריך כדי להשתחרר מעולה האכזרי של עזה וגרורותיה.
02
ולעומת רוע שאם מתעלמים ממנו הוא רק הולך וגדל, מטרולים- גם כאלה מקצועיים, שיודעים להכאיב במקומות שכולנו מסכימים עליהם בלי קשר לשום דעה אחרת- עדיף להתעלם מהם. ככה פשוט. טרולים, במיוחד כאלה שאוהבים ללכת עם נבוט ולהכאיב לאנשים סתם לכיף, ניזונים מיחס. לא אכפת להם אם היחס טוב או רע, אוהב או מזלזל, הם חיים מתשומת הלב שאנשים מפנים אליהם- ולכן הפתרון הנכון במקרה הזה הוא התעלמות מוחלטת- בלי לצפות, בלי לכתוב, בלי לדבר. כאילו לא היו. זה היחס הנכון ללוינסון, אופירה, רביד ושאר האנשים שמשום מה מציגים את עצמם כעיתונאים אבל הם לא יותר מטרולים שממחזרים מסרים, בלי עומק, בלי תחכום, בלי אנושיות. (מי שלשמחתו לא מעורב- ביזו את דוידיאן הגיבור שיצא להציל חיים בשבעה באוקטובר, ורצו להוציא עליו תחקיר מחוצף)
03
מי שיגיד לי ש"לחרדים לא אכפת מעם ישראל ומהמלחמה" והוא לא קרוב משפחה של קבוצות הקיצון כמו סאטמר, סביר שאחשוב עליו שהוא אומר דברים בלי לבדוק. כי אני רואה מכלי ראשון שזה שקר. יש לי שני אחים חרדיים, שרואים בלימוד התורה את השליחות שלהם בעולם ומקריבים בשבילה חיים נוחים. הם תחת עולה של התורה לדקדוקיה, ובמלחמה הם וחבריהם דאגו דאגה גדולה, הוסיפו בלימוד תורה שעות רבות, התפללו על כל חטוף וכל פצוע, הוסיפו צומות וחסדים להצלחת עם ישראל. הם חלק לגמרי.
04
בסוגיית הגיוס המתמשכת, גם אני אשמח שחרדים יתגייסו, אבל לא בכפייה. למה לא? כי זה הרבה יותר מורכב מלבוא, לזרוק על החרדים את כל צרות עם ישראל, לנער ידיים ולהמשיך הלאה. צריך לזכור שבצבא יש כמות לא קטנה של יוצאים בשאלה. יש הגיון במחשבה שמי שיצא בשאלה בצבא, לא היה דתי כבר לפני כן, ומצא בצבא את האפשרות הנוחה לצאת בשאלה. אבל לפחות חלק מהיוצאים, כנראה שלא היו עושים את זה אם לא הייתה מסגרת שמאפשרת את היציאה. דתיים לאומיים מסתדרים עם עשרות אחוזי דת"לשים, אבל לחרדי ממוצע זה נשמע לא הגיוני. מה לעשות? להבין שהצבא נועד גם למלחמה אבל גם ל"כור היתוך" שבו יש חיל חינוך! שלוקח חיילים שחייבים להקשיב לפקודות ובעיקר לומר "כן המפקד!", ובשיחות לאורך כל השירות מכניסים תכני חינוך מסויימים שאמורים להוציא את החיילים עם תפיסת עולם דומה.
החרדים שמרו שנים רבות על תפיסות עולם שלהם. אם רוצים אותם בצבא, מן הראוי לכבד ולא לחייב אותם להתחנך בחינוך הכללי שלא מותאם. גם בעניין היציאה בשאלה כדאי להיות הוגנים ולא לחשוב שאם לדתיים לאומיים מתאים גם לחרדים חייב להתאים. ואם אין אמון ודורשים מתוך כעס מהול בשנאה מהחרדים, קשה עד בלתי אפשרי לשכנע. בכל זאת, החוסר הגדול בחיילים הגיע מהמחשבה של גנץ שהיום עדיף "צבא קטן וחכם" מאשר צבא גדול ולוחם והתוצאה הייתה שחרור המוני ממילואים, וגם בסדיר ובקבע לא היה מאמץ גדול במיוחד.
ועדיין גיוס חרדים הוא דבר שיכול להיות טוב לכולם. פתרון אפשרי הוא מה שאיתמר התחיל לבנות: פלוגת מג"ב חרדית. זה יכול להיות יעיל כי המשטרה נתפסת מסורתית יותר, ומכבדת יותר את התורה והמצוות. אפשר לבנות פלוגה מותאמת לצרכים החרדיים בלי לפגוע בכשירות המבצעית החשובה מצד אחד ובלי לפגוע באמונה מהצד השני (או בעצם מאותו צד). זה צעד שדורש מכל הגופים הבטחוניים יציאה מחוץ לקופסה הצרה והמוכרת, אבל היא בינתיים התחילה לא רע בכלל, עם חיילי מג"ב חרדיים למהדרין, שבני משפחותיהם מלווים אותם עם החליפה והכובע וגאווה בעיניים. ■
