שבת ברצף של (אחרי מות קדושים) – אמור, ואין מה לומר.
השמש עדיין לא זרחה, היא גם לא תזרח ל-45 יהודים קדושים וטהורים שרובם צעירים ונערים. הם רק ביקשו לשמוח ולהתפלל בהילולה של רשב’’י אך נקלעו למלכודת מוות שלא נתנה להם סיכוי להיחלץ ממנה.
רגלי כבדות, ליבי יותר. תוך שאני פוסע בנחישות לכותל אני ממלמל תפילה להחלמת הפצועים.
שער יפו חסום. מאות נוצרים חוגגים בשבת זו, כמידי שנה, חג מוזר ובלתי מובן. מאות שוטרים, כמה מהם חובשי כיפות, נשלפו בעל כורחם משלוות השבת המשפחתית שלהם ונאלצו להתייצב בעיר העתיקה לשמירה על הסדר.
ניכר בעליל שלקחי ל’’ג בעומר במירון כבר מיושמים כאן. הצליינים ממתינים בסבלנות ליד שער יפו, הם מפוזרים בקבוצות קטנות בין הגדרות שהציבה המשטרה כדי למנוע דוחק. אני מתפלל שמעתה יישמו את כללי הבטחון האלה גם בציון הרשב’’י וגם באירועים הגדולים בכותל כמו ב”מעמד הקהל” וב”ברכת כוהנים” בחול המועד.
“האומר יש חכמה בגויים תאמין”- הגויים עומדים כאן בסדר מופתי וכולם מצייתים להוראות המשטרה.
השוטר חוקר אותי מהיכן ולהיכן מועדות פני. המשטרה חוששת ממהומות. לא לוקחת סיכונים. לאחר כמה שאלות אני משוחרר ב’’ה לדרכי.
ברחבת הכותל אין דוחק. פניהם של המתפללים והמתפללות אומרים דאגה. דאגה לפצועים, בתפילה שיחלימו במהרה, ודאגה למשפחות שנכנסו שבורים ורצוצים לשבת הראשונה בלי יקיריהם.
אנחנו, כמשפחה שכולה וכאובה, לא נשכח את השבת הראשונה בלי אביה שלנו. ביום שישי בצהרים, אחרון המנחמים הלך לדרכו ונותרנו עם הזיכרונות ועם הצורך לכבוש את הבכי, כי הרי האבלות אסורה בשבת. אך מצד שני יש לשבת הקדושה זכות גדולה. לשבת יש סגולה והיא מנחמת ומרפאה פצעים. באותה שבת התארחו בביתנו בני דודים מניו יורק שבאו לחזק. הם השתתפו איתנו בארוחות השבת ואולי אף יצאו מהשבת הזו מחוזקים.
ונחזור לכותל. גם בשבת זו כקודמתה, רבים לא הגיעו לתפילות בכותל בגלל החשש מהפורעים הערבים ואולי גם בגלל המחסומים שהציבה המשטרה לכבוד צעדת הגויים.
אני מהרהר בליבי: לו הייתה המשטרה מאבטחת את העיר העתיקה בכל יום, כמו היום, לא היו הפורעים הערבים מצליחים להשליט אימה וטרור על האורחים והתושבים היהודים בעיר העתיקה.
ביום ראשון יצאתי עם רעייתי לפקוד את המשפחות האבלות ולעודד אותן. כהורים שכולים, עצם נוכחותנו ותפקודינו נותן להורים ולאחים האבלים חיזוק לאמונה ש’’יש חיים אחר המוות’’. תרתי משמע.
הרי הגזירה הנוראה מכל כבר נגזרה, ואנו, כמשפחה שכולה, קיבלנו על עצמנו, באותה שבת, למלא בכל מאודנו את חסרונו הגדול של אביה יהושע, היקר.
לא רק בבכי ולא רק במספד אלא בלהרבות חסד ולהוסיף טוב בעולמנו: להחיות את הר הזיתים ולפקוד אותו בסיור בתפילה ובלימוד תורה. לטפל בנוער בסיכוי ובחיילים בודדים. להקים פרויקטים כמו ״הבית של אביה״ לרווחת הציבור. לתמוך ולהרבות תורה בישיבות ובמכינות קדם צבאיות. להמשיך ולחזק את ההתיישבות ביהודה ושומרון כהמשך ישיר לדרכו הנחושה של אביה שלנו. לפעול בנושא זהירות בדרכים ולהציל חיים. (בכל שנה נהרגים מאות יהודים, נשים וטף, בכבישי הארץ ונפצעים עשרות אלפים – בלי להמעיט באסון הנורא במירון). אלו רק מקצת הרעיונות שאני חולק, עם המשפחות השכולות, לפעילות ציבורית לעילוי הנשמות הקדושות, שעלו בסערה השמיימה, ללא עוול בכפם.
טרם התאוששנו מהאסון במירון וכבר התבקשנו להתפלל גם לשלומם של פצועי הפיגוע הרצחני, תלמידי הישיבה הגבוהה “איתמר”, שהקים הרב רונצקי זצ’’ל. התלמידים, שחיכו לטרמפ נורו מטווח קצר, מרכבם של מחבלים בני עוולה. מפנה את ליבי לקודש הקודשים ומבקש רחמים על עם ישראל והחלמה מהירה לפצועים.
מה אנו יכולים לקבל על עצמנו כדי לתקן ולהתקדם?
יותר אחדות ביננו. פחות ביקורת הדדית, פחות קיטוב ויותר אהבת חינם.
לציית, כולנו, בלי היסוס ובלי תירוצים, להוראות משרד הבריאות. לשמור על חוקי התנועה. אנו, הנהגים והולכי הרגל נקבל על עצמנו לציית לתמרורים ולרמזורים ובשום אופן לא נחצה באור אדום! אפילו כשאנו ממש ממהרים.
לתת דוגמה אישית. לחגור גם מאחור. לאותת לפני כל פנייה ולפני החלפת נתיב. (לצערי אנו שוכחים בד’’כ לאותת) וכו’
בזכות שנשמור על ״ונשמרתם’’ נישמר וניוושע.
ולסיום, אביא כאן מקרה מאפיין ומכונן שקרה השבוע: סיפר לי חבר שפנה לאחת המשפחות השכולות, מנפגעי האסון במירון, וביקש להעביר להם תרומה שקיבל. המשפחה הגיבה ללא היסוס: ״אמנם אנו מאד זקוקים לתרומה הזו, אך ישנה משפחה שכולה, שגרה כאן בסמוך, שזקוקה לכסף הזה יותר מאיתנו…’’
ולא דיברתי מילה אחת על פוליטיקה.
שבת שלום, בתפילה להחלמה מהירה, לאחדות ולביטחון לכל עם ישראל.
