יהדות

בריחה מהפחד וההתמודדות עם ריפוי הנפש

מיכי יוספי

אחד הדברים שהדאגה עושה היא מונעת מאתנו את הנוכחות ואת המפגש עם זמן ההווה. המקום שבוא יכול להתרחש תיקון, המקום שבו יכול להתרחש ריפוי, המקום שבו יכולה להתרחש התקדמות הוא זמן הווה. ותראו דבר חשוב: הבן אדם נמצא בטבע, במקום יפה, אבל כשעולה הדאגה, הוא לא רואה כלום. דאגה זה גם מימד מסוים של הפחד, והיופי והחן שנמצא סביבו – זה יכול להיות בני ביתו, או כל הטוב שמסביבו – הוא לא רואה אותם

מסה מיוחדת על הבריחה מהפחד וההתמודדות עם ריפוי הנפש לאור אחד מסיפוריו של רבי נחמן מברסלב בסיפורי מעשיות: חלק ראשון

הסיפור שעליו נדבר היום, מסיפוריו של רבי נחמן מברסלב, עוסק בבן מלך ובן שפחה שהתחלפו. רבי נחמן מספר שלמלך אחד נולד תינוק ובאותו זמן גם המשרתת של בית המלכות ילדה תינוק והמיילדת החליפה את התינוקות, ורצתה לראות מה יקרה ביניהם. זוהי הייתה בעצם סוג של שאלה פילוסופית האם מותר להתערב בגורל של בן אדם. אחרי המעשה המיילדת לא סיפרה לאף אחד, חוץ מלאדם אחד והיא השביעה אותו לא לספר את הסוד. כמובן שאותו אדם לא סיפר את הסוד לאף אחד חוץ מאשר לאדם אחד וכמובן גם השביע אותו לא לספר לאף אחד, וכך גם הוא סיפר רק לאדם אחד. עד שכל הממלכה כבר ריננה שבן המלך בעצם הוא בן השפחה.
כך החלה השמועה לרוץ בממלכה ומישהו הגיע להזהיר את הנסיך, שהוא בעצם בן השפחה, שאומרים שהוא מוחלף וכדאי לו להיזהר כי יום אחד יעשו הפיכה נגדו. בעקבות כך מתחיל אותו נסיך לרדוף את בן המלך האמיתי, שהוא בעצם גדל בבית השפחה. ורבי נחמן אומר פה שהוא רודף אותו בלי שאף אחד יודע, כשבעצם המטרה היא להציק לו כל כך ולגרום לו לעזוב את הממלכה. כיצד הוא עושה את זה? הוא מציק לילד, לבחור, ולאבא שלו. שמי זה בעצם אבא של אותו בחור? זה האבא הביולוגי שלו. עד שההצקה כל כך הלכה וגדלה, עד שאבא שלו בא ואומר לו "בני המתוק, כואב לי להגיד לך, אבל הוא כל כך רודף אותך שאני פשוט מציע לך שתעזוב את הבית, תעזוב את המדינה, העיקר שלא תסבול". והוא אומר לו "בני, כל כך כואב לי עליך. כי אם אתה באמת בן המלך, כמו שהשמועות אומרות, זה בוודאי עוול נוראי, שלא רק שאתה לא מלך עכשיו אלא אתה נאלץ גם לעזוב את המדינה. ואם השמועות לא נכונות ואתה בני האמיתי, זה גם כואב מאוד שאתה סתם צריך לעזוב את הבית".
האבא נותן לו כסף והבן עוזב את הממלכה, ורבי נחמן מתאר שכל כך כואב לו העוול הזה, הוא כל כך לא יכול להכיל את חוסר האונים שהוא חווה, עד כדי כך ש"חרה לו הדבר מאוד לבן הנ"ל על אשר נתגרש ממדינתו בחינם, כי הסתכל בעצמו: למה ועל מה מגיע לי זאת להתגרש? אם אני בן המלך, בודאי אינו מגיע לי זאת, ואם אין אני בן המלך, גם כן אינו מגיע לי זאת להיות בורח בחינם, כי מה חטאי? והורע לו מאד. ומחמת זה לקח את עצמו אל השתייה, והלך לבית הזונות, ורצה לבלות בזה את ימיו, להשתכר ולילך בשרירות לבו, מחמת שנתגרש בחינם".

בריחה היא התמודדות לא מתוקנת עם הכאב

לפעמים אדם חווה כזה עוול בחייו שאין לו שום דרך להכיל אותו. אדם חווה כזה רוע שבחוויה הפנימית שלו אין פשר לסבל. כל סבל אנחנו יכולים לשאת אותו, אנחנו יכולים להכיל אותו רק כשיש לו פשר, אבל כשאין לסבל פשר, הזעקה היא כל כך גדולה שקשה לאדם מאד להתמודד עם הכאב. מה הוא משיג בשני הדברים הללו, בזנות ובשתייה? האלכוהול מעניק לו בריחה. שינוי תודעה, שכחה של המצב הכואב. אבל השימוש גם באלכוהול וגם בדבר השני זה לשעתו משקיט קצת את הכאב, אבל לאחר מכן הכאב מתעצם. יש פה הבנה מאוד חשובה, למרות שהיא לא ישירות לנושא שלנו: שההתמכרויות יושבות לרוב על כאב גדול, כאב עז בלתי פתור. אדם לא יכול לשאת את הכאב הזה, לא יכול לשאת את המחשבה, ולכן הוא בוחר לו איזשהו שימוש לברוח מאותו כאב בלתי נסבל.

לעומתו אותו בן מלך, שהוא בעצם הנסיך המוחלף, שהציק בצורה נסתרת וגלויה למי שסיפרנו, מניע שלו לעשות את הרוע הזה היה פחד. רבי נחמן מלמד אותנו שהרוע והעוולות הנוראיות שאנשים עושים, השורש הנסתר שלהם הוא פחד. יש פחד שמוביל לבריחה, יש פחד שמוביל לעוולות שיש להן משמעות חריפה מאוד על החיים של אנשים אחרים ועוד סוגי התמודדויות לא מתקונות עם הפחד.

הסיפור ממשיך, ואותו בן מלך, שהוא בעצם בן השפחה שהיה שומע שאנשים מדברים עליו, שהיה חילוף בין התינוקות, "היה מעניש אותם ונוקם בהם מאוד". רבי נחמן מתאר שיום אחד הוא נוסע לצייד, ושימו לב לתיאור: "ובאו למקום נאה, ונהר מים לפני המקום ההוא. ועמדו שם לנוח ולטייל. והניח עצמו המלך לשכב, ובא על דעתו המעשה הנ"ל שעשה, שגרש את הבן הנ"ל בחינם".

מתי עולות לו מחשבות החרטה על העוול הנוראי שעשה? כשהוא מגיע לחיק הטבע. לפני זה מי שהיה מעז לדבר על זה היה חוטף וכאן הוא מגיע למסע צייד, "והניח עצמו המלך לשכב", הוא בעצם מסכים להיות בקשב. יש אנשים שיעשו הכל לא להגיע למצב הזה של הרפיה. כי המצב של ההרפיה יכול להפגיש אותי עם דברים שאני לא רוצה לשוב ולפגוש, להציף דברים שאין לי כרגע כלים להתמודד איתם ולכן יש אנשים שמתמכרים לעבודה, אנשים שלא נותנים לעצמם מנוחה, שהפחד שלהם הוא מאותה הרפיה שתפגיש אותם עם המקומות שהם לא מוכנים לעת עתה לעמוד מולם. ומה קורה עם המחשבות הללו? "ולא נתן עצה לעצמו מה לעשות בזה".

יש הרבה אנשים שכתוצאה מהפחד עשו עוולות נוראיות, ובזמנים מסוימים כמו שמתוארת פה ההרפיה הזאת עולה בהם חרטה פנימית, לא כתוצאה ממוסר ולא כתוצאה מהטפה, אלא מהרפיה. 

הדאגה מונעת את הנוכחות

אחד הדברים שהדאגה עושה היא מונעת מאתנו את הנוכחות ואת המפגש עם זמן ההווה. המקום שבו יכול להתרחש תיקון, ריפוי והתקדמות, הוא זמן הווה. הבן אדם נמצא בטבע, במקום יפה, אבל כשעולה הדאגה, הוא לא רואה כלום. דאגה זה גם מימד מסוים של הפחד, והיופי והחן שנמצא סביבו – זה יכול להיות בני ביתו, או כל הטוב שמסביבו – הוא לא רואה אותם. הוא יכול להיות בחופשה נהדרת אבל הוא לא רואה לא את הים, לא את הנוף, לא את כל היופי. חווית הדאגה גורמת לי לא לראות את הקיים, אין לו ממשות. הדאגה לא מבחינה בין שבת לחג, היא לא מבחינה בין סעודה חגיגית לנסיעה בדרכים.

אותו הבן, שהלך אל הזנות ואל השתייה, פעם אחת יצא לבדו לטייל "והניח לשכב ובא על דעתו מה שעבר עליו וחשב מה זאת עשה אלוקים לי, אם אני בן מלך בוודאי אין ראוי לי זאת. ואם איני בן המלך גם כן אינו מגיע לי זאת להיות בורח ומגורש ונתיישב בדעתו אדרבה אם כן השם יתברך יכול לעשות כזאת להחליף את בן המלך ושיעבור עליו כנ"ל, אם כן היתכן מה שעשיתי? וכי כך היה ראוי לי להתנהג כמו שעשיתי?" יש כאן משהו מעניין: פעם אחת אותם נתונים של העוול שעשו לו לוקח אותו אל השתייה ואל הזנות, בפעם אחרת שדעתו קצת מיושבת עליו, בחיק הטבע, עולה המחשבה בעצם הדבר המופלא הזה שקורה זה ההנהגה האלוקית שמתרחשת.

יום אחד הוא חולם חלום שאומרים לו בחלום "אם אתה רוצה לחוס על עצמך, תיענה לעבודה הראשונה שמציעים לך". העבודה הראשונה שמציעים לו היא להנהיג בהמות מאיזה סוחר גדול סיטונאי של בהמות שהוא לוקח המון בהמות ממקום למקום, ויש הרבה מובילים. ואותו נער שהשכיר את עצמו להוביל את הבהמות מגיע לאזור היער, ושתי בהמות בורחות לו. עכשיו מה קורה אם כל הבהמות יברחו מיד בריצה? הוא יתייאש. אבל רבי נחמן מתאר שהם ברחו ואז נעצרו לרעות בעשב. הם נותנות לו תחושה שהנה אתה כבר יכול להשיג אותם. וכשהוא מגיע אליהן הן שוב בורחות ולא בורחות אל האופק אלא בורחות במידה שנותנת את התחושה של "הושט היד וגע בם". ושוב כשהוא מגיע אליהן הן בורחות שוב, עד שכשכבר הגיע אליהם הוא עולה לישון על איזה עץ. הוא מפוחד מאוד מלישון בלילה ביער ואנחנו מצפים שבבוקר הוא יקום ויחזור לענייניו, אבל הוא קם בבוקר, ומה הוא רואה מתחת לעץ, מי מחכה לו? הבהמות. ושוב מתחיל המרדף: הן כל הזמן בורחות במידה. שייתנו לו תחושה שהוא יכול להשיג אותן.

המרדף מפני הפחד – בריחה מהחיים

עכשיו בואו נראה את הפחד, כגורם שמוציא אותי ממקומי. הרי אם נתבונן היטב, נראה כי גם אם הוא יתפוס את הבהמות אין לו מה לעשות איתן, הרי הוא לא ימצא את הסוחר והוא בתוך היער. אבל הפחד מהסוחר, מהאכזריות שלו, מנהל אותו להמשיך ולרדוף. אם הוא היה עוצר ליישב דעתו ולבדוק ממה הוא פוחד, הוא היה מבין שהפחד מבקש שנקשיב לו, הפחד רוצה להישמע. כל עוד אני לא מקשיב לו והוא לא נשמע ואני לא מברר ממה בדיוק אני פוחד, ולא מברר מה יכול להתרחש, הוא בעצם מנהל אותי וגורם לי לרדיפה או בריחה מתמשכת, כמו כאן שגם אם הוא יתפוס את הבהמות אין לו מה לעשות איתן, כי את הסוחר הוא כבר לא ימצא ואם באמת הוא מתבונן, אין לו מה לעשות איתן.

הפחד עניינו לשלול מאתנו את זמן ההווה. לפחד יש תפקיד, לפחד יש מטרה: למנוע מאתנו את המפגש עם עצם החיים. פה כתוב שהוא פוחד מהסוחר האכזר, כך שהפחד זה הנקודה בסיפור. הפחד גורם לו לרדוף, לרדוף אחרי משהו, וכך ימים, שבועות, חודשים, והוא מעצב את החיים שלנו.

הפחד במקור שלו בבריאה נועד להגן עלינו. הפחד זו תכונה מבורכת שנועדה להגן על האדם ולמנוע ממנו להיפגע ולהינזק. כשהפחד כראוי אני נמנע מלעשות דברים או מלהיכנס למצבים שיכולים להזיק או לפגוע בי. איפה מתחילה הבעיה? שהמנגנון משתבש ודברים שמזיקים לי אני לא חושש מהם ודברים שמועילים לי אז בגלל הדמיון שלא הבנתי כראוי אני פוחד מהם. ואז יש פחד שמתגלה בהיבט של בריחה ויש פחד שמתגלה בהיבט של רדיפה. אבל גם רדיפה אחרי איזה עניין, כמו בסיפור הזה של הבהמות, מה שמעורר שם את העניין זה הפחד.

אינני יודע מי מכם מכיר את הפחדים בחייו. העבודה היא לנסות לראות האם אתם פוגשים את המקום הזה שהפחד לפעמים לוקח מאתנו שעות, ימים, שבועות, חודשים, ואני לא מהסס להמשיך למילה הבאה שנים. הוא כל כך תופס את המחשבה, שבמקום להיות בלימוד המחשבה בורחת אל הפחד, במקום להיות במערכת יחסים ונוכח בשיחה, המחשבה בורחת אל הפחד. יש בזה מדרגות, עד כדי מקום שזה יכול לשתק בן אדם. בעיקר מה שעושה הפחד הוא יכול לשתק בן אדם מהיצירתיות שלו. הוא יכול לשתק בן אדם מיריעת החיים שלו. הדבר הכי עיקרי בפחד, הוא שהוא רוצה להישמע. הוא רוצה שיכירו אותו, ולפעמים הוא כל כך מאיים עלינו מלתת לו להישמע, מלתת לו להתבטא, לכן מה הוא עושה פה בסיפור? רודף יום ועוד יום ועוד יום עד שהוא פוגש את איש היער.

איש היער זה כינוי לצדיק, לאיש שהוא רואה ביער, ואז איש היער אומר לו "תפסיק לרדוף אחר הבהמות". יש פה ממש תיאור של כמה ימים, איך כל יום בלילה הוא עולה לישון על העץ ובבוקר הוא מוצא את הבהמות מחכות לו למטה, זאת אומרת יש דברים בחיים שאדם כבר עושה חשבון נפש ליישב דעתו מן היין ואז שוב הבהמות מחכות לו למטה, מתחת לעץ, ונותנות לו תחושה של 'רק עוד מאמץ קטן הוא ישיג אותן'.

גאולת החיים: להפסיק לרדוף
היה לי חבר שהיה אצלו במשפחה סכסוך ירושות. הם שישה אחים ושלוש עשרה שנה נמשך המאבק הזה. מיד שזה התחיל הוא חתם ויתור, כי הוא הבין לאן זה לוקח אותם. הוא אמר לי: חמשת האחים כולם על תרופות פסיכיאטריות מהעניין הזה. הם עוד לא הגיעו לשלב ההוכחות. עכשיו אם היו מיישבים דעתם מה מנהל אותם שם? הפחד. הפחד שלא יהיה לי. לפחד יש אמירה, והעבודה המעשית היא קודם כל לראות איפה יש פחד שמנהל אותי, כמו בהקשר הזה, שהוא רודף אחר הבהמות. האם יש דברים שאני רודף אחריהם וכבר עלתה לי מחשבה להרפות מהם? ולראות איך המנגנון הזה שכל פעם שאני חושב כבר לשחרר ולהרפות אז איך מה יקרה במציאות? זה ייראה לי כמושג. שרק מה הקושי שם? עוד מאמץ קטן. עוד מאמץ קטן. 
עד שבא איש היער ושימו לב למילים שלו, "אמר לו האדם הנ"ל חדל לך מלרדוף אחר הבהמות. כי אין זה בהמות כלל, רק העוונות שלך הם מוליכים אותך כך. . בוא עימי ותבוא לאן שייעוד לך". איזה כיף. שנזכה לשמוע את המילים הללו שיבוא מישהו ויגיד לנו את המילים הללו "חדל לך מרדוף".  הוא אומר לו עצם הרדיפה שאתה רדפת זה סוג של תשלום על עוולות שעשית או על החטאים שלך. המניע העיקרי של הפחד הוא לא שהדבר שממנו אנחנו פוחדים יתממש, אלא לאבד את עצם החיים, לאבד את היום יום.
כאן אנחנו פוגשים את אחת האמירות החשובות של רבי נחמן: "כי אין לו לאדם בעולמו כי אם את אותו היום ואותה השעה שעומד בו". המנגנון של הפחד מונע ממני את המפגש עם עצם ההוויה. ולשמוע את המילים הללו, "חדל לך, ואתה חדל לך מלרודפם עוד, בוא עימי ותבוא למה שייעוד לך". זו גאולה.  ■
 
מתוך שיעור שנמסר במרכז שמיא
החלק השני של השיעור יתפרסם בגיליון חג הסוכות

שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב print
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

גלילה למעלה