בפרשתנו אנו נפגשים עם 'גן חיות' מגוון. בברכת יעקב אבינו הוא משתמש בדימויים של חיות בברכה לבניו. שמעון ולוי – שור, יהודה – אריה, יששכר – חמור, דן – נחש וסוס, נפתלי – אילה, בנימין – זאב. מחמיא לכנות אדם אריה – מלך החיות, לכנותו סוס – עוצמה וכוח, אילה – זריזות, אך מעליב מאוד לכנות אדם בשם חמור. יעקב אבינו מכנה את שבט יששכר כחמור (בראשית מט, יד): "יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וַיְהִי לְמַס עֹבֵד". יששכר וזבולון הם צמד אחים מעניין, יששכר עוסק בתורה וזבולון דואג לפרנסתו. אם כך תמיהתנו גדלה שבעתיים הכיצד מכנה יעקב את לומד התורה בשם 'חמור'?
אלא ברור שיש כאן דימוי לתכונות המיוחדות של החמור הנדרשות ללומד התורה, ובכלל ראוי שיהיו לכולנו. בספר הזוהר מוסברות תכונות החמור: החמור מקבל עליו משא, אינו בועט באדונו, אין בו גבהות הרוח ואינו מפונק.
נראה שהחמור מבטא יותר מכול את התכונה החשובה בחיינו שהיא להיות 'מקבל', מבחינת האדם להיות מקבל מכל אחד, להיות מוכן ללמוד מכולם, גם מהקטנים מאיתנו, וגם מאנשים פשוטים. תכונה זו קשורה לענווה, כי בעלי הגאווה הם הרי יודעים הכול והם תמיד צודקים, אם כן כיצד ילמדו מאחרים… הפינוק הרבה פעמים בעוכרנו שהרי אדם מפונק משתעבד לרמת חיים גבוהה וקשה לו להתמודד למצבים של חוסר. העיקר שלא להיות כפוי טובה כלפי כל אדם המיטיב לך, וודאי לא כלפי רבונו של עולם. ("ידע שוק קונהו.. וחמור אבוס בעליו…").
נראה שיש תכונה נוספת בחמור והיא האיטיות והעקביות. בניגוד לסוס המתפאר והאץ רץ, החמור נושא את משאו וסוחב אותו לאט לאט אך בעקביות. כך משא ומסע חיינו צריך להיות בענווה, להיות מכיר טובה והעיקר ללכת באיטיות ובעקביות ואז נגיע ליעד.
