מגזין

גוי קדוש

מאת:מוריה אופיר

היינו עושים סיורים בבית קברות כדי להתרגל לרעיון של חוסר החיים. אני ממש נשכבתי בתוך קבר פתוח על מנת לחוש את התחושה של חוסר פחד מהמוות.

כאשר מסתכלים על ירון אברהם, בן 43, נשוי ואב לשתי בנות, לא ניתן לנחש מהו המסע שעבר ושהוא צופן בחובו. העברית הנהירה מתגלגלת על לשונו ולא נותנת שום רמז לרקע הערבי הקיצוני בו גדל.

ירון נולד למשפחה מוסלמית סונית בעיר לוד. במשפחה בת שמונה עשרה נפשות, הוא היה השניים עשר במספר. “זו משפחה דתית קיצונית שחיה עפ”י הכללים הנוקשים של האיסלאם מהבחינות הדתית והלאומית,” הוא מספר. “הם אנטי ציוניים ותמיד הייתה הקפדה על ענייני התרבות והכללים החברתיים. רצח על רקע “כבוד המשפחה” שנשמע הרבה לאחרונה הוא לא מושג דתי, אלא חברתי. מבחינת האיסלאם גבר לא יכול לפגוע בכבוד המשפחה, רק אישה. הדבר שומר על מעמד האישה כנמוך מאד. מי שלא מצייתת לבעלה, יודעת שחרב מונחת על צווארה ושהיא עלולה למצוא את עצמה בגירושים שלא יותירו לה אפילו מזונות”.
בהיותו בן תשע, קרה במשפחתו מקרה שיגרום לכל מסלול חייו להשתנות באחת. “אחת האחיות לא הסכימה לציית לכל הכללים- לשים כיסוי ראש, להתחתן ולהישאר בבית. היא יצאה לעבוד בפאב, והאלימות כלפיה מצד המשפחה הייתה מאד קשה. יום אחד היא חזרה הביתה בחשיכה- דבר שאסור ופוגע בערכי המשפחה. לכן, שלושת האחים הגדולים שלי החליטו שהעונש שלה יהיה עונש מוות, אין סליחה ומחילה לפגיעה בכבוד המשפחה”.

איך אפשר להעלות על הדעת מעשה כזה?

“כשאת חיה בעולם נורמלי שבו לא פוגעים בנשים ויש רגש כלפי המשפחה, אז ברור שדברים כאלה לא יכולים לקרות. אבל זה לא משהו שהוא חדש, ככה התחנכנו. היו סימנים שזה עומד לקרות, הכו אותה תקופה ארוכה. באותו לילה ביקשו מכולם ללכת לישון בחדרים נפרדים. בסביבות השעה שתיים עשרה בלילה התעוררנו לשמיעת צעקות וצרחות שלה. הם רצחו את אחותי ואלו היו השניות האחרונות שלה בחייה. מבין כל האחים היא הייתה האחות שהייתי הכי קרוב אליה, כי שנינו לא התחברנו למנטליות, לדת ולכל החיים האלו. בבוקר התחלתי לשאול שאלות- מה קרה לאחותי? איפה היא? אמרו לי שהיא יצאה לעבודה ותחזור עוד מעט. כשאמרתי שהיא לא הלכה לעבודה ושאני רוצה לדעת היכן היא, אמרו לי שלבטח חלמתי חלום רע, אבל אני כבר הבנתי”. 

בעקבות שאלותיו של ירון, חששו האחים שהוא עלול לספר את אשר אירע. בהחלטה מהירה הם מרחיקים אותו מהבית ומעבירים אותו בתקופת האינתיפאדה הראשונה למסגד בעזה. 

“הייתי במסגד חמש שנים וחצי. לא היו לי שם קרובי משפחה ופשוט נטשו אותי. במסגד היו לומדים כל יום לימודי איסלאם ואת הקוראן. בשנה הראשונה למדתי את כל הקוראן בע”פ. לאחר מכן, עברתי הכשרה רוחנית, דתית ונפשית כדי לקיים את המצווה הגדולה של להיות “שאהיד”. חלק מהתהליך כלל את הפגישה עם המוות”.

איך פוגשים את המוות?

“מלמדים כיצד לא לפחד מהמוות ומנטלית מבינים שבמוות אין כאבים. היינו עושים סיורים בבית קברות כדי להתרגל לרעיון של חוסר החיים. אני ממש נשכבתי בתוך קבר פתוח על מנת לחוש את התחושה של חוסר פחד מהמוות. עם הזמן החלטתי שהמקום לא מתאים לי. הבנתי שהופכים אותי שם לשונא אדם, קיימים רק הכללים הדתיים ואני סוג של רובוט שלא יודע מה היא אנושיות ומה היא אהבה. בגלל ההחלטה הזו הייתי צריך להיענש כי פגעתי בערכי ספר הקוראן, ו”סלחו” לי, ריחמו עליי. במקום עונש מוות הלקו אותי שישים מלקות בכל כף רגל”.

התחנה הבאה במסע חייו של ירון הייתה למסגד נוקשה יותר בחברון, אך הוא ברח מלוד. אך גם שם הוא לא הצליח לציית לכללים הנוקשים שכללו חוסר יציאה מהבית, חוסר תקשורת עם חברים ואיסור למידת תחומים שונים, ולאחר שבועיים ברח מהבית. 

איך הסתדרת בחוץ לבדך?

“במשך עשרה ימים הייתי ישן בבית קברות מוסלמי גדול בלוד. ואז פגשתי איש יהודי מבוגר בעל פיצוציה שנתן לי לאכול ולשתות. אני לא הבנתי עברית, הוא לא הבין ערבית, אבל הוא לקח אותי לתחנה המרכזית, נתן לי כסף וכך נסעתי לאילת. בשנה הראשונה שם לא הבנתי כלום- לא את המנטליות ולא את השפה. הייתי ישן ברחובות ובחדרי מדרגות, ואז התחלתי לעבוד במסעדה. שם הכרתי בחור צדיק בשם אודי שדה שעבד אז בגוש “הנוער העובד והלומד”. הוא, אחיו שהיה עוזר פרלמטרי, וח”כ בני טמקין, אימצו אותי. גרתי בביתו של אודי קרוב לחודש והוא נתן לי כל מה שאני צריך, פשוט שמר עליי. 

הם ידעו שאני ערבי והכירו את הסיפור שלי ולכן העבירו אותי למרכז נוער בסיכון בת”א. בגיל שבע עשרה ראיתי שכל החבר’ה במקום עומדים להתגייס לצה”ל ורציתי גם. בגלל הרקע שלי לא העזתי לדבר על זה בהתחלה, אבל החברים הזמינו אותי למסיבות הגיוס שלהם ואמרתי למנהל שאני גם רוצה להתגייס ושתהיה לי מסיבת גיוס כמו כולם”.

בעקבות רצונו החל תהליך גדול שכלל עזרה מחברי כנסת ומאנשים שונים על מנת שיוכל להתגייס. “הייתה הצעה שאחזור הביתה ואקבל אישור הורים עבור המהלך הזה. כמובן שאני לא יכולתי לחזור הביתה. 

משה ליאון, ראש עיריית ירושלים

ב”ה שבועיים לפני גיל שמונה עשרה עליתי על מדים והתגייסתי לצה”ל בתור לוחם גבעתי. שנה וחודשיים לאחר הגיוס מצאתי את עצמי חזרה בעזה, הפעם בתור חייל”.

חוויה מטלטלת.

“כן, כשהגעתי לעזה זה היה מאד קשה: פתאום לסייר באותן השכונות והמקומות שמעלים הרבה זיכרונות ושגורמים לי לחוות דברים שוב. שלושה חודשים לאחר מכן, באחד הסיורים שלי, ראיתי מרחוק את רכז המשמעת שהיה במסגד. הוא היה מסתובב כל היום עם מקל ומעניש בצורה קשה ואכזרית. אותי הוא העניש אותי במשך כל השנים, ובהתקף חרדה וזעם לקחתי את הנשק ורציתי לנקום בו. רגע לפני שיריתי, ביקשתי מהמפקד שלי שייתן לי אישור. הוא לא הבין למה אני רוצה לעשות את זה, ואני נכנסתי להתקף חרדה. הוא לקח ממני את הנשק, חזרנו לבסיס ולאחר שנרגעתי, סיפרתי לו את כל הסיפור שלי והוא לא האמין. ב”ה שלא יריתי בו. בעקבות השיחה עם המפקד, שמעתי לראשונה בחיי את המושג “קדושת החיים”- לא בעד הרג ורצח. אנחנו תמיד התחנכנו שהיהודים הם רוצחים וצמאי דם, הם מתוארים כבני משפחת השטן. השטן פוגע בעבודת האיסלאם, ולכן צריך להרוג אותם כי הם נלחמים ברצון האל. אבל תוך כדי השיחה עם המפקד, אני מגלה שהיהודים באים להגן על עצמם. ההיפך הגמור ממה שחונכתי. בעצם חייו של אותו רכז משמעת שהטיף למוות, ניצלו ע”י קצין יהודי בעל מוסר וערכים. זה היה חידוש ענק, וזה הרגע שהחלטתי שאני רוצה להיות שייך לעם ישראל”.

לאחר שירותו הצבאי, עבד ירון עם נוער בסיכון בת”א ובתור שף במסעדות נחשבות. “היה לי חבר טוב ששמו ירון, בחור חרדי. היו לנו המון שיחות על יהדות וציונות. לי כבר היה ברור לאן השביל שלי מוביל, אבל רציתי לקבל החלטה ממקום אמיתי ושלם. ירון הזמין אותי לסעודת שבת. בהיותי בן שלושים  ראיתי לראשונה בחיי שולחן שבת משפחתי שיש  בו קדושת שבת ודיבורי נועם ושמחה. באותו הרגע החלטתי שאין שאלות וספקות וקיבלתי על עצמי לשמור שבת. בהמשך הגעתי למכון מאיר בירושלים ולמדתי שם תורה יומם וליל בבית המדרש. הייתי בטוח שאצרך עזרה פסיכיאטרית בעקבות כל העבר והטראומות שלי, אבל לימוד התורה והשייכות מתוך מקום שלם ומתוך בחירה- עזרו לי להתגבר על העבר. תורת עמ”י ענתה לי על כל השאלות”.

בתהליך שנמשך כשנה וחצי, עבר ירון את שלבי הגיור השונים. “ביום שסיימתי את הגיור, כולם קיבלו אותי במכון מאיר בשירה אדירה, והדבר היה מאד מרגש. סוף סוף הפכתי לאדם שלם עם אמונה בקב”ה ותורת ישראל. יום למחרת קמתי בבוקר, הנחתי תפילין ועליתי לתורה. בירכתי “ברוך שלא עשני גוי”- ופתאום הבנתי את המשמעות של האמירה הזו- מה זה להיות גוי, מה זה להיות יהודי. איזו זכות גדולה היא להיות יהודי. אנחנו לא מעריכים זאת”.

הוא החליט לקרוא לעצמו ירון אברהם מתוך השמחה וזכות אברהם אבינו. את השם איתו נולד, הוא לא מזכיר כדי להשאיר את העבר מאחוריו.

בעצם חייו של אותו רכז משמעת שהטיף למוות, ניצלו ע”י קצין יהודי בעל מוסר וערכים. זה היה חידוש ענק, וזה הרגע שהחלטתי שאני רוצה להיות שייך לעם ישראל

מה אתה חושב על התלונות שיש כיום על תהליך הגיור?
“יש הרבה שמתלוננים שהתהליך קשה, ארוך ומתיש. מי שרוצה להיות יהודי לא סופר את הזמן. אם אתה רוצה באמת להיות יהודי כל חייך, מה זה משנה אם התהליך הוא חודש או שנתיים? אתה אמור לאהוב את זה, מתוך רצון, ואז התהליך פחות קשה. אתה אמור לקום בבוקר ולשאול: מתי פעם ראשונה אניח תפילין ואקרא בתורה? התשוקה לקיים את המצוות, להיות יהודי, לקיים בית כשר- הניעה אותי בתהליך שלי. התהליך קשה נפשית, ישנה חזרה בתשובה והתנתקות מהעבר, וממש לידה מחדש. מי שרוצה ללמוד רפואה וקשה לו- או שמקבל את התנאים ללמידה וממשיך, או שפורש. היהדות, להבדיל מדתות אחרות, היא לא דת שבאה ומכריחה להיכנס אליה, אז אתה גם בוחר להיות יהודי וגם מתלונן על התהליך?”
מה דעתך על הגיור האלטרנטיבי?
“אני מאמין שצריך לעשות דברים בצורה הטבעית שלהם. אין לימודי משפטים אלטרנטיביים, אין לימודי ביולוגיה חלופיים. אני מאמין בתורת ישראל. אתה רוצה להצטרף? תצטרף! אתה רוצה בצורה אלטרנטיבית- לך על זה! אבל אל תבוא בדרישות שעמ”י יקבל אותך כיהודי מהשורה אם לא עשית את התהליך האמיתי”.
הישראלים גאים בסיפור שלך או נרתעים?
“במהלך הרצאותיי בכל הארץ, פגשתי עשרות אלפי אנשים. אני פוגש את עם ישראל במקום הכי יפה שלו- הוא מתרגש וגאה והסיפור שלי מחזק אותו. היה בחור שלא חגג בר מצווה ובעקבות שמיעת ההרצאה שלי- ביקש להניח תפילין לראשונה בחייו כי הבין פתאום מה זה להיות יהודי. אני מקבל תגובות מדהימות, אבל לבטח יש שמסתכלים עליי בעין עקומה. על כאלה אני אומר שהם נשמות יהודיות מעמ”י ועליהם אני לא כועס. אני לא מחפש שיקבלו אותי. אני לא במרדף. לפעמים יש רתיעה אבל עם הזמן לומדים להגיב. אני לא מתלונן שקשה לאנשים לקבל אותי. לצערנו אנחנו גרים בעם שקיים בו הרבה שכול. יש חששות וזה מובן, אני לא נבהל מזה. מצד שני אני לא מייחס יותר מדי חשיבות למי שיוצאים נגד התהליך שעברתי, לא מהצד הערבי ולא מהיהודי. אני שלם עם התהליך שלי”.
משפחתך ניסתה להתנכל לך?
“מעולם לא חשבתי אם הם מחפשים אותי או מאיימים עליי. לפני כמה שבועות נתתי שיחה בבי”כ ממש בקרבת בית המשפחה בלוד. הלכתי כיהודי גאה עם כיפה וציציות ולא חששתי. אני הולך בכל מקום ומתראיין בכל מקום. היו מי שאיימו, אבל אף פעם לא פחדתי. כבר פגשתי לא פעם מוסלמים שאמרו שהם מקנאים בי”.
לשאלה אם היה מעדיף להיוולד כיהודי הוא עונה בנחישות, “הייתי עובר את כל המסע שלי שוב כי אם הייתי נולד כיהודי אולי לא הייתי מעריך את הזכות הזו ולא מתרגש מהנחת תפילין, מקבלת שבת, משיעור תורה- מלהיות יהודי”.
מה אתה חושב על המדינה?
“מדינה מדהימה. עם שקם אחרי גלות, פוגרומים ושואה והקים מדינה שהיא מעצמה טכנולוגית, רפואית וצבאית שדואגת לתושביה. זו תקופה שהמנהיגים לא ראויים לעם. צריך מנהיגים יותר ישרים, אמיתיים וכנים. מנהיגים שאוהבים את העם שלהם באמת, ולא מתנהלים מתוך מחשבה של גיוס עוד כמה מנדטים או איך להכשיל זה את זה”.
הפיגועים במדינה מקוממים אותו. “בכל פיגוע במדינה אחרת בעולם- המדינה הייתה אומרת שהרוצחים אנטישמיים, אבל פה רוצחים והבטן מתכווצת. זה לא אמור לקרות, בטח ובטח במדינת היהודים. זו תקופה שהעם משדר קצת חולשה וצריך לחזור למקורות”.
כיום מעביר ירון הרצאות בכל רחבי הארץ, מסייע ע”י אימונים אישיים ונמצא בתהליך של פרוייקט גיוס המונים עבור הוצאת ספרו “לא מפחד מדרך ארוכה” לאור. “בספר יסופר מסע חיי,” הוא מחייך. “לא יהיה משעמם לקרוא אותו- זה בטוח”.

שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב print
שיתוף ב email
גלילה למעלה