השעה שעת 'כל נדרי'. המוני בית ישראל מתקבצים לבתי כנסיות לקראת תפילות היום הנורא. הזריזים והמתפללים הקבועים כבר התמקמו במקומם, האורחים החד שנתיים יתקבצו בשורות האחרונות ומחוסר מקום יעמדו שם, יעיפו מבט לצדדים ומשאלת לב בליבם: מי יבוא ויושיבני בכסא פנוי? מי ידריך אותי בסידור העבה עם אינסוף האותיות, המילים והמשפטים?
הקהל לבוש לבן ועטוף בטליתות. שם, מאחור עומדים אותם אנשים שלא פגשנו כל השנה, והם עם טליתות שמוטות על הצוואר, כיפות בד לבנות עם סימני הקיפול על ראשם, מחפשים, מתרגשים וכל כך מרגישים שונים. חרדת הדין מורגשת בלבם. ארון הקודש נפתח וביחד אתו הלבבות של אנשי 'השורות האחרונות', היציע האחורי של בית הכנסת נרגש עד דמעות למשמע החזן מסלסל את 'כל נדרי' ומרטיט החזן בקולו: 'על דעת המקום ועל דעת הקהל… אנו מתירים להתפלל עם העבריינים!'. כך פעם אחת ושתים ושלוש ועם כל חזרה הולך ומתגבר קולו של שליח הציבור 'עם העבריינים'. כן, למען לא יבוא ספק, אף בשעה זו, ביום זה ישנם עבריינים והם עומדים כאן, אתנו, בין שורותינו. בעצם, לא בין השורות כי אם שם, מאחור, בסוף בית הכנסת, ואנו מתירים להתפלל עמם.
ההם, 'העבריינים', עומדים מאחור, שומעים חרפתם ואינם משיבים. העומדים לפניהם, בטלית ובלבן כששומעים את 'העבריינים', או שאינם שמים לב, או מעלים על דעתם את יושבי הקרנות, השורות האחרונות. והללו, מן הסתם לחלקם תהיה זו הפעם האחרונה בה יופיעו בבית הכנסת, יאמרו בליבם: אם זו מנת חלקנו – להתבייש ולהיכלם, אזי מוטב לנו לוותר על תפילות יום זה, על שותפות עם אנשים אלו.
לא רבותי, כעת הם לא 'העבריינים', חלילה, הם טרחו והתאמצו, אזרו אומץ להגיע לבית הכנסת ולהיות שותפים אתנו בתפילה לרבונו של עולם ביום הנורא והנשגב הזה. להיות יחד בתפילה כל בית ישראל. אנו מתירים להתפלל עם 'העבריינות', עם כך שהם מתרגשים עד דמעות ואנחנו כבר לא כל כך… אנו מבינים שלולי שהם, חלק מעם ישראל, לא יבואו אתנו ל'מקווה' הענק הזה שנקרא יום הכיפורים, שכל עם ישראל נכנס לתוכו ליממה שלמה ומטהר לפני ה', לא תעלה לנו הטבילה! כי יש לנו חציצה, חציצה בלב, אנו עדיין חלוקים בינינו ויש בנו מחיצות וכך אי אפשר לבוא לפני ה'!
דווקא בשעה זו שבה כולנו מתכוננים להכנס ל'מקווה' הענק הזה, אנו נזכרים בהם, אנו נזכרים בנו, שהתורה נתנה לכל עם ישראל, שהיהדות שייכת לכולם, שיום הכיפורים הוא 'כפרה לכל', כן, הפרודים והמחלוקת כעת מאוד בולטים בתוכנו, לכן אנו בוכים ומתפללים, שיתירו לנו בבית דין של מעלה ובבית דין של מטה להתפלל ולהטהר ממצב זה, ואז בעז"ה 'ונסלח לכל עדת ישראל', כן, לכל עדת ישראל, להם, לנו ולכל עדת ישראל, 'כי לכל העם בשגגה'. ■
