רגעים מהחיים

הדבורה במסלול הריצה שלי

מוריה אופיר

מוריה אופיר

יודעים מה, אולי. הכל יכול להיות נכון, והכל יכול להיות לא נכון. השאלה איך אתם בוחרים להסתכל על הדרך שלכם, על המציאות הנפרשת מולכם ועל הפרשנות שלכם כלפיה. אם אתם חשים כיווץ, יכול להיות שהוא יעבור לבד אחרי מעט מנוחה והרפיה נפשית, אבל יכול להיות גם שלא.

אני רצה הרבה, ובכלל מתעסקת באופן תדיר בספורט. יש בזה משהו שגורם לך לעצור לרגע משטף החיים ולהתרכז רק בספורט עצמו. אני זוכרת שכשהייתי קטנה, יצאתי לרוץ פעם אחת, כרגיל. באותו היום הייתי מאד עצובה ומשהו הטריד אותי. תוך כדי הריצה ביקשתי מעצמי לחשוב על אותו הדבר שהטריד אותי. המוח שלי יצר הקשר בו אם הספורט גורם לי להשתחרר, אזי כשאחשוב על מה שמפריע לי בעת פעילות ספורטיבית – גם הקושי ישתחרר.
התבדיתי. העיניים הסתכלו קדימה על המסלול שלפניי, ואיתן ניסיתי לגרום למחשבותיי להתמקד, אך הן, כמו רגליי, רצו לכיוונים אחרים. לא הצלחתי להתמקד ולכוון אותן, כי הספורט דרש מגופי להתמקד בו כרגע, בפעילות הזו שאני עושה כעת.
וכנראה שהספורט משחרר כי הוא גורם לגוף להיות מאד ממוקד מטרה בעת שהנפש, שיוצרת את המחשבות, יכולה קצת להתאוורר, להתפזר, לא לשהות במיקוד תמידי ובפוקוס עירני.
***
אני רצה בחוץ, ברחוב. ניסיתי כבר על הליכון, אבל לא התחברתי אליו. אני צריכה לראות שמיים בדרך ולהביט רחוק, להרגיש את האבן הקטנה שנקלעה לדרכי במדרכה ולהתחמק מהדבורה שבדיוק מזמזמת את שירה מולי. פעמים רבות דימיתי לעצמי את החיים כמסלול הריצה: עליות, ירידות, חורף, קיץ, כבישים ומהמורות בדרך. לאחרונה נוסף לדימוי הזה פן חשוב.
מי שאינו רגיל בריצה, מי שלא עשה מתיחה לפני תחילתה או ביצע שחרור בסופה, גם אם הוא רגיל בה, יחוש את שריריו. יש כאלו שיחושו בהם כמה דקות לאחר אותה ריצה, ויש כמוני –שחשה את ההתכווצות יומיים לאחר מכן. וכרגיל יאמר מי שמכיר אותי, “מה הקשר בין הדימוי הזה לחיים?״
***
אז כפי שמסלול הריצה הוא כמעין מסלול החיים, גם ההתכווצות והשחרור כמובן נשזרות בה. חיינו מלאים בהם, ללא הפסק, ללא הרף. יבואו מי שיגידו, “צריך שלא יהיו התכווצויות בחיים״ ויצקצקו בלשונם. אני לא מסכימה עם האמירה הזו משום שההתכווצויות מכריחות אותנו לגדול. אנחנו לא יכולים להישאר במצב של כיווץ כי הוא מקטין אותנו ושם אותנו ברדיוס מצומצם שלא תואם את היקף מידותינו. אנחנו מרגישים צורך להתמתח, לפרוץ איזה גבול, לגדול, אבל… משהו בנו מפחד. יש לנו משהו ביד, מי יודע מה יקרה אם נפתח אותה? אולי הגל יחלוף עוד מעט והדברים יחזרו להיות נוחים כשהיו? או שפשוט אנו סתם מדמיינים ולא קולטים את המציאות באופן הנכון?
יודעים מה, אולי. הכל יכול להיות נכון, והכל יכול להיות לא נכון. השאלה איך אתם בוחרים להסתכל על הדרך שלכם, על המציאות הנפרשת מולכם ועל הפרשנות שלכם כלפיה. אם אתם חשים כיווץ, יכול להיות שהוא יעבור לבד אחרי מעט מנוחה והרפיה נפשית, אבל יכול להיות גם שלא. וכשזה המצב, צריך לעשות מעשה אקטיבי ולהחליט החלטה, אולי אף כזו אמיצה. גם אם היא תהיה מפחידה, גם אם ההשלכות שלה יאתגרו אותנו וגם אם יכול להיות שנצא באופן מסוים נפסדים ממנה, אבל נשכרים בתחום אחר.
הכיווץ הכואב ישתחרר ומשהו יקרה. משהו חדש ייפתח, כי הוא חייב. למה? כי פינינו לו מקום שעד עכשיו היה כואב ולא נגיש. היה חלל אבל צפוף, וכעת הוא מרווח לקלוט משהו רענן וטוב יותר משהיה. אנחנו תמיד מתקדמים ולעולם לא חוזרים לאחור, גם אם המציאות נראית כחוזרת על עצמה. וכשהמציאות כביכול חוזרת על עצמה, היא נותנת לנו סימן מהקב״ה הטוב שמבקש מאיתנו לגדול מתוך הכיווץ, להבין כיצד ניתן לשחרר אותו ולא לפחד לבצע את השינוי אם אכן יש צורך בו.
התכווצות והרפיה הם חלק ממסלול חיינו. רוצו על זה!

שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב print
שיתוף ב email
גלילה למעלה