מורתי אימי

שמונה ילדים היינו במשפחת נריה, והיה עוד מִשהו שיצירתו הייתה בביתנו. אימא, הרבנית רחל נריה, אמרה עליו שאבא ילד אותו, והיא גידלה אותו. ה"מִשהו" הזה לא היה ילד. הוא היה מסגרת לימודית. קראו לו תו"ם – בית ספר לתורה ומקצוע.

באותה עת הוקמו ישיבות בני עקיבא בזו אחר זו. אבא היה יכול להיות מרוצה בהחלט מהתפתחות המפעל שהקים, אך הסיפוק לא היה מלא. הוא היה ער לכך שיש נערים שישיבה אינה מתאימה להם, ואפילו לבתי ספר תיכון רגילים הם לא מגיעים (היום קוראים להם "נוער בסיכון"). אבא היה מוטרד מעתידם ומהשפעת הרחוב עליהם. החשש והדאגה הולידו רעיון חדש: לייסד בעבורם מסגרת דתית מקצועית. "הנערים ירכשו מקצוע מועיל ויוכלו להתחיל בחיים מסודרים", הסביר. "כך יש סיכוי שישתלבו בחברה כאזרחים הגונים".