בקהילה היהודית במקסיקו, קהילה עשירה וסגורה, חיה משפחה מיוחדת במינה. הבעל, אדם מוכשר ומקושר, החזיק בתפקיד בכיר ביותר בחברה נחשבת. הוא היה אחראי על מערך
לפני כמה שנים הוזמנתי להעביר הרצאה לקהילה בעיר שדרות. השעה הייתה מאוחרת מאוד. האמת? הגעתי לשם קצת "מנופח". כמרצה שרגיל להופיע, הרגשתי ביטחון עצמי מופרז,
בעולם שלנו, הסוער והלכאורה מפולג, כשהמדיה מלאה בכותרות על שסעים ושנאה ליהדות, מנסים לצייר לנו תמונה שעם ישראל הולך ומרחק משורשיו ומזהותו היהודית. אבל אם
יש ימים שמתחילים כמו "עוד יום ביומן". אבל במדינה הקטנה והאינטנסיבית שלנו אין באמת "סתם יום". כל מפגש מקרי ברחוב, כל עצירה בצד הדרך, הם
כמה ימים לפני יום הזיכרון הוזמנתי לתת הרצאה למנהלים בכירים באחת הרשויות בצפון הארץ. ערב לפני ההרצאה, סמוך לשעה עשר בלילה. קיבלתי הודעה ארוכה ומפורטת
יש רגעים שבהם המציאות הישראלית הבלתי נתפסת חובטת בנו בעוצמה, רגעים שבהם הלב צונח מרוב פחד. אבל דווקא שם, בתוך החדרים האטומים, מתחת לאדמה או
אנחנו משקיעים משאבים אדירים בבניית תוכן, מתוך אמונה שהשינוי יבוא מהידע שנעביר. אבל לעיתים קרובות, התוכן האמיתי מסתתר דווקא ב"חורים" שבין התוכניות, ברגעים שבהם המיקרופון
למרות שעברנו כבר את פסח ואת ליל הסדר, אני רוצה לשתף אתכם ולספר לכם ששוב זכיתי בשירות מילואים ממושך, בעקבות המלחמה עם איראן וחיזבאללה. למזלי,
את חטאי אני מזכיר היום, בפתח חג הפסח. במשך שנים רבות הייתי שותף לאותה אווירה המתייחסת לאכילת המצה כאל גזירה שיש לעמוד בה. אכלנו מצות
לפני כשבועיים התבשרנו על נתון שעשוי להפתיע את מי שמתבונן על ישראל מבחוץ. במדד האושר העולמי, דורגה ישראל במקום השמיני המכובד. אך הנתון המדהים והמרגש