ישנם רגעים בחיים שבהם האדם מרגיש שהוא עומד מול חומה גבוהה ובלתי עבירה. הרגשה כזו, של עמידה ממושכת מול קיר אטום, הייתה מסכת חייה של קרובת משפחה שלי. במשך שנים ארוכות היא ובעלה חיכו לילדים. החיים שלהם נראו כמו רכבת הרים רגשית בלתי פוסקת – נעים שוב ושוב בין תקווה מתוחה בכל תחילת חודש, לבין אכזבה צורבת, מעמיקה וכואבת בסופו. השנים חלפו, השקט בבית הפך כבד מנשוא, והכאב הלך והעמיק. כשהרגישו שכלו כל הקיצים ושכל דרך טבעית שביססו עליה תקוות לא הניבה פרי, הם פנו לרב מרדכי אליהו זצ"ל, כדי לבקש ברכה.
כשנכנסו אליו, הביט בהם הרב במבט אוהב, עמוק וחודר – מבט של ראייה פנימית היודעת את מכאוב הנפש. הוא שאל שאלה פשוטה לכאורה: "האם דאגתם לתת מתנה יפה וראויה לאדם ששידך ביניכם?"
האשה חייכה במבוכה קלה, הביטה בבעלה והשיבה: "כבוד הרב, השדכנית היא אחותי הגדולה. אנחנו קרובות מאוד, ובין אחיות אין צורך במתנות רשמיות." אך הרב עמד על שלו, במבט חם אך בלתי מתפשר: "דווקא משום כך – חובה עליכם להכיר לה טובה באופן מעשי וברור. הכרת הטוב היא מפתח, יסודי ובסיסי לפתיחת שערי שמיים."
***
נרגשים, מלאי אמונה מדבריו של הרב, יצאו בני הזוג מיד לדרך. הם נסעו ישר לחנות תשמישי קדושה ויודאיקה במרכז ירושלים כדי לרכוש מתנה מכובדת. אך בדיוק כשהגיעו אל החנות, בשעות אחר הצהריים המאוחרות, יצא בעל החנות לרחוב, מיהר לסגור את התריס, סובב את המפתח במנעול ואמר להם כשהוא מתנצל מקרב לב: "אני חייב לרוץ בדחיפות, יש לי חתונה בבנייני האומה. אני קופץ לחופה ומיד אחריה אשוב ואפתח את החנות."
בני הזוג, שראו בכל הפרט הקטן הזה חלק מהמסע שלהם, אמרו לו ברוגע: "אין דבר, אנחנו לא ממהרים. נשב כאן על הספסל מול החנות ונחכה לך עד שתחזור."
בעל החנות מיהר לאולם השמחות. האולם היה מלא מפה לפה, החתן והכלה כבר עמדו נרגשים תחת החופה, והקהל הגדול המתין בדממה לרב המחתן. הרב המחתן היה לא אחר מאשר הרב מרדכי אליהו זצ"ל. הרב עלה לבמה, סקר בעיניו החדות את הקהל, ועצר פתאום מלברך את הברכות. הוא הביט ישר אל עבר ירכתי האולם, הצביע ישירות על בעל החנות שעמד שם ואמר בקול רם וברור שנשמע בכל האולם: "יש כאן מישהו שלא צריך להיות פה כרגע. אתה," הצביע הרב, "מחכים לך אנשים מחוץ לחנות שלך. סע מיד לפתוח להם!"
בעל החנות, שהיה המום לחלוטין, לא שאל שאלות. הוא הסתובב במקום, מיהר חזרה לחנותו, ומכר לבני הזוג מתנה מכובדת ומרשימה עבור האחות. כעבור שנה, חבקו בני הזוג נרגשים ובוכים את בנם הבכור.
***
חלפו השנים, והנה שוב נתקלו בני הזוג בחומה. הציפייה לבן השני התארכה, ושוב החלו השנים לחלוף בציפייה מורטת עצבים, בבדיקות, בתקווה ובאכזבות חוזרות. כשראו שהזמן עובר והנס לא מתרחש, שבו בני הזוג אל הרב מרדכי אליהו.
הפעם, הרב לא שאל על השדכנית. הוא שאל את האשה : "האם יש מישהו שאת כועסת ומקפידה עליו? "
עיניה של בת המשפחה דמעו מיד. השאלה הזו נגעה בעצב חשוף. היא נזכרה ברגע כואב במיוחד בתחילת הדרך: רופאה בכירה שבדקה אותה בשנים הראשונות, הטיחה בה במלוא הקרירות והאטימות: "את כמו מקל מטאטא, בחיים לא תלדי." המילים האכזריות האלו נצרבו בנשמתה כפצע פתוח. במשך שנים היא נשאה את העלבון הצורב, את התסכול ואת הכעס המוצדק כל כך על היחס והאמירה הקשה.
הרב הביט בה ואמר: "עליך למחול לה. למחול ב-100%, מכל הלב, ולנקות את הלב לחלוטין."
זו הייתה עבודה פנימית קשה, מאבק לא פשוט מול משקעי העבר, אך היא בחרה לשחרר את הכעס, להסיר את הטינה ולסלוח בלב שלם. היא גם אמרה "מחול, מחול, מחול" והתכוונה לכך מעומק נשמתה. לא חלפה שנה, והבן השני בא לעולם.
***
כשביקשו להוליד בן שלישי, שוב הרגישו שמשהו חוסם את הדרך, כאילו צינור השפע שוב נסתם. כשבאו בשלישית אל הרב, הוא הפתיע אותם בהוראה מעשית ומטלטלת שלא ציפו לה: "אתם עדיין מחזיקים בבית את שידת ההחתלה, את עגלת התינוק, את המיטה והציוד מילדיכם הקודמים. הוציאו הכל מהבית. "
הוא הסביר להם שכדי לזכות לקבל שפע חדש, האדם חייב לפנות מקום לשפע. הם חזרו לביתם, פתחו את הארונות והוציאו הכל – מהמיטה והעגלה ועד הטיטולים, הבקבוקים והמוצצים הקטנים ביותר.
הבית התפנה, והלב התפנה יחד איתו. בתוך זמן קצר, השפע החדש ירד לעולם ונולד בנם השלישי.
***
סיפורה של בת משפחתי הוא סיפור המורה דרך מעשית לחיים של כל אחד ואחד מאיתנו. בפרט כשאנו עומדים בפתחה של שנה חדשה.
הדרך לפתוח את שערי שמיים קשורה להכרת הטוב לסובבים אותנו – לקרובים ולרחוקים.
קשורה גם ליכולת למחול ולסלוח בלב שלם על פגיעות שפגעו בנו, היכולת הזאת מנקה את הלב ממשקעים ומעוררת רחמי שמיים עלינו.
וכדברי הבעל שם טוב הקדוש, כדי להכניס שפע חדש, עלינו להעיז לשחרר את העבר, להוציא את העומס שממלא את הלב והבית, וליצור חלל נקי לברכה החדשה שממתינה לבוא.
שנה טובה לכל עם ישראל. ■
Ori88533@gmail.com
