בהושענא רבא פגשתי בהר הזיתים את יוסי שמואלי מטירת צבי, והוא סיפר לי את הסיפור הבא:
יש רגעים בחיים שבהם המסך מתרומם מעט, והאדם זוכה לראות כיצד חוטים סמויים נטוים ביד אומן וקושרים בין נשמות. עבורי, כתושב טירת צבי, הכל התחיל לפני כעשר שנים.
זה קרה לאחר שזכיתי לתרום כליה – צעד נפשי ופיזי לא פשוט, אך מלא בסיפוק. כשחלפו הימים והגוף החל להחלים, החלטנו לערוך מסיבת הודיה. לא גדולה אבל בהחלט מרגשת. האירוע הצטרף לחגיגת סיום הדף היומי שלמדתי, ושבת חתן של חתני היקר שהגיע אלינו מכוכב השחר. הבית המה אורחים, אבל ככל שנקפו השעות והשבת התקרבה, נכנסתי ללחץ. הבנתי שכולם מצפים ממני לשאת דברים, ואני – לא מוכן. מה אומר?
פניתי לחתני בייאוש קל: "תגיד, יש לך אולי איזה סיפור טוב? משהו שמתאים למסיבת הודיה?"
חתני חייך ואמר: "יש לי סיפור בדיוק בשבילך."
הוא סיפר לי על אישה אחת, עקרה, ששנים ציפתה לילדים. היה לה הכל – בית , בעל אוהב , זוגיות נפלאה, אך הבית היה שקט. שקט מדי. עשר שנים נקיות מרוח חיים של ילד. יום אחד, כשהיא כבר אינה יכולה לשאת עוד את הכאב, היא באה אל ביתו של הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל. היא ישבה מולו בחדרו הצנוע ובכתה. בכי תמרורים, מעומק הנשמה. "הקדוש ברוך הוא נתן לי הכל," בכתה, "אבל הוא לא נתן לי ילד. למה?"
הגאון הקשיב בדממה. הוא חיכה שהסערה תירגע, ואז הביט בה בעיניים מלאות דמעות ואמר: "בתי, אני בוכה איתך. הלב שלי נשבר יחד איתך. אבל אני רוצה לומר לך משהו: הקדוש ברוך הוא לא חייב לנו שום דבר. הוא לא חייב לנו בריאות, לא פרנסה ולא ילדים. הכל מתנה. אבל… אולי תראי לו, שגם את מסוגלת לעשות עבורו ועבור ילדיו משהו שאת לא חייבת לעשות?"
המילים הללו נכנסו לעומק נשמתה. האישה קמה, הודתה לרב ויצאה כשאש חדשה של תקווה בוערת בעיניה.
שנים נקפו. הסיפור עובר למחלקה האונקולוגית בבית החולים 'הדסה'. שורות-שורות של מיטות, ועליהן ילדים קטנים וגיבורים. פתאום, דלת המחלקה נפתחת. נכנסת אישה, פניה קורנות, והיא דוחפת עגלה עמוסה ממתקים, הפתעות וכל טוב. היא לא סתם מחלקת – היא מכירה כל ילד וילד בשמו, יודעת בדיוק איזה חטיף הוא אוהב, מלטפת ילד אחד, מצחיקה ילד אחר ומפזרת אור בתוך האפלה.
אביו של אחד הילדים החולים, שנכח במקום, נדהם מהמסירות. הוא ניגש אליה ושאל לפשר הדבר. האישה חייכה ואמרה לו: "אתה רואה את כל השמחה הזו? לפני מעל עשרים שנה הייתי אישה עקרה. הגעתי לרב שלמה זלמן אוירבך, והוא אמר לי לעשות משהו שאני לא חייבת. מאותו יום קיבלתי על עצמי להתנדב. כיום, אני מתנדבת בשלושה בתי חולים, רואה מעל 4,000 חולים בחודש. ושנה בדיוק אחרי אותה פגישה עם הרב נולד לי בני הבכור. שנתיים לאחר מכן נולדו לי תאומות. יש לי שלושה ילדים בריאים, וממש לאחרונה חיתנתי את בני הבכור!"
שמעתי את הסיפור הזה מחתני, והוא נכנס לי ישר ללב.
חלפו מספר ימים. כחלק מתהליך ההחלמה לאחר תרומת הכליה, קיבלתי מספר ימי נופש בבית מלון, יחד עם אשתי. ישבנו בלובי של המלון. בשולחן לידי, התיישבו שלוש נשים – סבתא, בת ונכדה. שלוש דורות של משפחה אחת. תוך כדי דיבור הרגשתי דחף בלתי מסביר לשתף אותן. "אתן חייבות לשמוע סיפור מדהים ששמעתי לא מזמן," אמרתי, וסיפרתי להן את הסיפור על האישה, הרב שלמה זלמן, וההתנדבות במחלקה האונקולוגית.
כשסיימתי את הסיפור, האישה המבוגרת יותר התחילה לצחוק. נעצבתי מעט. "סלחי לי, ממה את צוחקת? זה סיפור מרגש מאוד!"
היא הביטה בי בעיניים נוצצות ואמרה: "אני צוחקת כי האישה הזאת… היא בת דודה שלי! קוראים לה מירי גבאי."
נפלטה לי צעקה. "מה?! מירי גבאי?! אני לא מאמין! הדבר הזה רודף אותי, אני חייב להגיע לאישה הזאת!"
היא חייכה, שלפה את הטלפון ונתנה לי את המספר שלה.
התקשרתי אליה: "מירי, שמעתי את הסיפור שלך. אני תושב טירת צבי. אצלנו בקיבוץ יש תמרים – ותמרים זה בריאות, זה מתוק, זה מחזק חולים! גברת, מהיום אני דואג לך לתמרים עבור החולים שלך.
מאז אותו יום עברו כבר תשע שנים.
במשך תשע שנים , בכל שנה ושנה, מירי גבאי מקבלת ממני 400 קילו של תמרים משובחים, עבור החולים שלה.
ואתם בטח שואלים – מאיפה יש לי 400 קילו תמרים לחלק בכל שנה? אבא שלי ע"ה הוא זה שהקים את ענף התמרים בקיבוץ. היה לו זן אחד מיוחד, מתוק מדבש והכי טעים. אלא מה? הזן הזה יצר תמרים קטנים יחסית, ובגלל גודלם המחיר שלהם בשוק ירד. בשלב מסוים החליטו לעקור את העצים האלו, אבל השאירו בשטח 20 עצים בודדים שאף אחד לא באמת רצה לטפל בהם.
מתוך 20 העצים הבודדים והזנוחים הללו, הקדוש ברוך הוא מדשן ומצמיח מדי שנה בשנה 400 קילוגרמים של תמרים מתוקים מדבש – שמגיעים ישר לידיהם של ילדים חולים, וממתיקים להם את הכאב.
כך נסגר המעגל: תרומת כליה אחת, סיפור אחד בכותל, 20 עצים שנשכחו מאחור – ושרשרת אינסופית של חסד שאינה נפסקת לעולם. ■
Ori88533@gmail.com
