בחורף תשי"ח החלה הטירונות בנח"ל, טירונות חי"ר של למעלה מארבעה חודשים. ר' בנימין התגייס במלוא מובן המילה.
"בשבילו הצבא היה כולו קודש", מספר הרב יוסי שריד. "להחזיק רובה – זה היה אצלו כמו להחזיק לולב, כך ממש הוא התייחס לזה, להרגיש שכל כלי שיש לך מהצבא, זה אתה…".
יש לי תמונה מהצבא, הצטלמנו ברגע של הפסקה באימונים. כמובן שבכל הזדמנות והפסקה, כל אחד מוריד מראשו מיד את כובע הפלדה הכבד, ולכן כולם בתמונה – קבוצה גדולה – ללא כובע פלדה. היחיד בתמונה שנשאר בהפסקה עם הכובע היה כמובן ר' בנימין. הוא קרא לזה שטריימל – "תסתכלו, זה שטריימל".
את כל הפקודות בצבא, את כל השמות הוא תרגם לשפת הקודש, למילים של הישיבה. במקום 'אחורה פנה' – אפשר להגיד 'בואי בשלום'…
הייתה אז פקודה שנקראה 'חוק ההכוון' – כיצד לכוון ולירות. 'צפה למטרה' אמרה הפקודה, ופירש ר' בנימין: 'כל יהודי צריך שתהיה לו מטרה'. 'עצום עין בלתי מכוונת' – 'אם יש לך נטיות פרטיות- עין בלתי מכוונת- עצום אותה'.
וכל זאת לא הייתה חשיבה של בדיחות הדעת בעלמא, אלא ביטוי מלא הומור לאופן שבו הוא ראה את הדברים.
במיוחד זכור לי מה שאמר לגבי הפקודה 'אש'. הוא העיר: מה זה 'אש'? ככה אומרים ליהודי? עד שיהודי מתאמן, נותנים לו רובה, מלמדים אותו ובסופו של דבר נותנים לו סוף סוף לבצע את מה שחייל צריך לבצע, לירות – צריך היה המפקד לומר לו – 'ר' מוישה, מכוּבֶד, מְיט אָ-שוֹס', ר' משה מכובד בירייה… לנו זה נראה רק בדיחה, אבל זה ביטא היטב את התחושה העמוקה של ר' בנימין, שזהו אכן הכיבוד הגדול.
ואחרי כל זאת אפשר היה לחשוב שמדובר באיזה אדם שמאמץ גינונים של 'פייטר', חס ושלום! הכל בשקט, במתינות המיוחדת שבאישיותו'.
בסיפור זה על חותני היקר, הרב שמואל בנימין הרלינג זצ"ל הי"ד, אנו נזכרים לקראת יום הזיכרון לחללי צה"ל ופעולות האיבה ולקראת יום העצמאות החלים בשבוע הקרוב.
מרן רה"י הרב שפירא זצ"ל הדריכנו תמיד שיש חשיבות גדולה בקריאה ולימוד של סיפורי צדיקים הנותנים דחף ואתגר לשאיפות רוחניות גדולות.
קל לנו הרבה יותר, להתחבר אל רבנים שחיו בתוכנו, שלמדו ולימדו בישיבותינו ויחד עם זאת נסעו בטרמפים במרחבי יהודה ושומרון, מאשר לדמות רבנית מדורות קודמים שלא הכרנו. רבנו- הרצי"ה, היה מדבר איתנו תמיד על הקדושה המיוחדת של "צבא הגנה לישראל" העומדים על משמר ארצנו וערי אלוקינו. טוב לראות שישנם אנשים, שחיו ושחוו באופן אמיתי תחושות אלו וכך נוכל ללכת בדרכם ולחנך לאורם.
בעקבות דברים אלו אנו צריכים לברר מה היחס שצריך להיות לדגלה של מדינת ישראל. דיונים רבים ישנם על 'מי קבע ומה' בעיצוב הדגל. אך ברור לכולם שבדגל סמלים יהודיים מובהקים. הסמל הוא מגן דוד, סמל יהודי עתיק שבהזדמנות נדון על מקורו (ראה "מגן דוד"- ד"ר אשר עדר) ובדגל שני פסים כפסי הטלית וצבעו המקורי הוא צבע התכלת (כתכלת בציצית ובבגדי הכהונה) הנחשב צבע רוחני מובהק. הרב הירש בספרו 'המצוות כסמלים' מסביר שצבע התכלת הוא צבע רוחני כצבע השמיים.
בצבעי הקשת יש "עלייה" מצבע לצבע כשאדום הוא הצבע הנמוך ביותר: (לשון אדמה, דם) ותכלת מהגבוהים ביותר. על-כן הרקיע נראה תכלת וכשאתה מתקרב ועולה כלפי מעלה הנך רואה שבעצם השמיים הם חסרי צבע דהיינו רוחניים יותר. כך גם היו אבותינו הולכים במדבר "איש על מחנהו ואיש על דגלו" (במדבר א, נב). מטרת הדגל לא הייתה רק פרקטית לזיהוי השבט ומקומו אלא ביטאה דברים רוחניים רבים, כפי שמפרש רבנו בחיי על-כך.
הדגל הוא משהו טכני המבטא משהו רוחני, דבר הנותן מסר בתמונה אחת, ולכן אין אנו מוסרים את נפשנו על חתיכת הבד אלא על הערכים הבאים לידי ביטוי בדגל. (ראה דרשת הראי"ה קוק על חשיבות הדגל הישראלי- הרב שבט, המעיין, ניסן תשס"ט)
ויפה מבטא זאת הגרי"ד סולוביצ'יק בספרו חמש דרשות (עמ' 90): "דגל הכחול – לבן , שטבול בדמם של אלפי צעירים יהודים שנפלו במלחמת השחרור בהגנתם על הארץ והישוב (דתיים ולא דתיים, כי האויב י"ש לא היה מבדיל) יש בו ניצוץ של קדושה, הנובע ממסירות נפש והקרבה עצמית. כולנו מצווים לכבד את הדגל ולהתייחס אליו בדרך ארץ".
