למרות שעברנו כבר את פסח ואת ליל הסדר, אני רוצה לשתף אתכם ולספר לכם ששוב זכיתי בשירות מילואים ממושך, בעקבות המלחמה עם איראן וחיזבאללה. למזלי, בתוך סבב המשמרות, הצלחתי לצאת הביתה לליל הסדר. למחרת כבר חזרתי ליחידה, רגע אחד לפני שיצאתי הביתה לליל הסדר, רגע קטן וכביכול שולי במסדרונות המפקדה, תפס אותי לא מוכן וריגש אותי במיוחד.
אחת מקצינות המבצעים אצלנו ניגשה לשני קציני מבצעים אחרים שעמדו להתחיל משמרת ארוכה. היא הסתכלה עליהם ואמרה להם, הכי פשוט בעולם, בקול שקט אך נחוש: "תצאו אתם. אני רווקה, יש לי בסך הכל חבר שמחכה לי, ולכם יש ילדים קטנים שמחכים בבית לאבא שלהם. תצאו אתם לליל הסדר, אני אשאר כאן במקומכם".
כששמעתי את המילים הללו, הרגשתי דמעות חונקות את גרוני. זה לא היה המקרה היחיד ששמעתי. זה היה כבר הסיפור השמיני שאני באופן אישי שמעתי בימים האלו שלפני ליל הסדר על מישהו שמוותר לחבר שלו על ה"יציאה" הנכספת כדי שהאחר יוכל להיות עם משפחתו. המעשה הזה החזיר אותי מיד לאגדה המוכרת על שני האחים שחלקו שדה. ההוא שוויתר לאחיו כי הוא רווק ואין לו למי לדאוג, וההוא שוויתר לאחיו כי יש לו משפחה גדולה והוצאות מרובות. תמיד סיפרנו את זה לילדים כאגדה רחוקה מימי קדם, אבל בימים אלו אני מבין שזו לא אגדה. זו המציאות המרגשת שלנו כאן ועכשיו. המקום שבו האחים מוותרים זה לזה – שם נקבע מקומו של בית המקדש. והיום, המקדש הזה נבנה בכל מוצב, בכל ג'יפ ובכל חמ"ל.
הרוח הזו, שרואה את הזולת לפני העצמי, אינה עוצרת בשערי הבסיס אלא נמצאת בכל מקום אצל העם המופלא שלנו.
***
ואספר עוד סיפור: שבועיים לפני חג הפסח. בין ערימות הספרים והכנות החג, התקבל הטלפון המבהיל: סבא נפל. הוא שכב בחדר המיון, נאנק מכאבים, לאחר שניסה לטפס על סולם כדי לנקות את מדפי הספרים העליונים בביתו. האבחנה הייתה קשה: שבר באגן הירכיים. ניתוח דחוף, אשפוז ממושך וענן כבד של עצב שעטף את הבית. ככל שהתקרב ליל הסדר, המתח המשפחתי גבר. כולם רצו להיות עם סבא, אך לכולם היו התחייבויות דוחקות – ילדים קטנים, סדרים משפחתיים מורכבים, אילוצי עבודה. אף אחד לא התחמק מרשעות, אך כולם היו "כלואים" בתוך הצרכים של עצמם.
"אני אהיה עם סבא," הכריז משה, אחד מהנכדים שהיה בחור ישיבה מעל גיל 30 שעדיין לא מצא את זיווגו. משה ידע היטב מה הוא מפסיד. הוא אהב את האווירה החמה של הבית, את השירים המוכרים, את הביטחון של ה"קן" המשפחתי שלו. בישיבה הוא כבר הרגיש קצת "נטע זר" בין הבחורים הצעירים, והבית היה המפלט היחיד שלו. אבל הוא בחר לוותר. הוא בחר לצאת ל"גלות" בתוך המחלקה הלבנה והסטרילית של בית החולים.
בערב החג, כשריח האקונומיקה התערבב בריח המרק שאמא ארזה לו, גילה משה במיטה הסמוכה יהודי מבוגר ובודד. משפחתו הייתה בחו"ל, והוא נותר לבדו, כאוב ועצוב, מול קירות המחלקה. משה לא היסס. בתושייה, הוא הפך את שולחן הפלסטיק המקרטע של בית החולים לשולחן סדר מלכותי. הוא הזמין את הזר המוחלט להצטרף אליהם, והסביר לשני הקשישים ש"מצרים" היא מלשון "מֵיצָר" – המקום שבו אדם מרגיש מוגבל, תקוע ובודד. הוא הסביר שהלילה הזה הוא לילה של פריצת גבולות, של יציאה מהמיצר האישי אל החירות שבנתינה.
באותם רגעים, כשמשה עזר לקשיש הבודד לאכול ולשתות, הוא לא ידע שהוא בונה את קריעת ים סוף הפרטית שלו. הוא לא ידע שדווקא הוויתור על הנוחות האישית שלו יהיה המפתח לגאולתו. הגאולה הגיעה כמה שבועות לאחר מכן, בשיחת טלפון מפתיעה מאותו קשיש בודד, שהתקשר לאמו של משה וסיפר לה כמה הוא התרשם ממידותיו של בנה הצעיר שהקריב את החג שלו למען סבו, והזמין גם אותו לחגוג איתם את ליל הסדר המצומצם, והוא החליט להציע לו את נכדתו לשידוך.
***
כשאני מסתכל על קצינת המבצעים אצלנו בחמ"ל, ועל מוישי במחלקה האורטופדית, אני רואה את אותו חוט פלאי. זהו החוט של "כל ישראל ערבין זה לזה". המילה "ערבין" אינה רק התחייבות משפטית; היא מלשון "מתיקות" ומלשון "עירוב". כשאנחנו מערבבים את גורלנו בזה של חברנו, כשאנחנו מוותרים על ה"סדר" האישי שלנו כדי שלמישהו אחר יהיה קצת יותר אור בלב – אנחנו יוצרים את החירות האמיתית.
זה הסוד של העם שלנו – עם שמוותר אחד לשני, שרואה את הכאב של השני לפני שהוא מרגיש את הנוחות של עצמו. רצה הקדוש ברוך הוא לומר לנו שגאולה של כל אדם אינה רק גאולה פרטית, אלא היא שזורה בגאולת הכלל. הדרך היחידה להגיע לקריעת ים סוף היא לצעוד יחד, מאוחדים, מתוך דאגה עמוקה וערבות הדדית.
בזכות הרוח הזאת, בזכות הקצינה שאמרה "תצא אתה" ובזכות משה שפתח את ליבו במחלקה האורטופדית, אנחנו ננצח. כי עם כזה, שמבין שגאולה נולדת מתוך ויתור וחסד – פשוט אי אפשר לנצח. השנה, נזכור את כל אלו שנמצאים ב"מצרים" שלהם, ונזכור שהמפתח לצאת משם נמצא תמיד בידיים של זה שמוכן להגיד לחברו: "אני כאן בשבילך". ■
Ori88533@gmail.com
