01
סבבא כותל
הישורת האחרונה לפני שתי שבתות בהר הזיתים. כשתקראו שורות אלה – מאות אורחים של קרן אביה יקבלו את ימי הסליחות מול הר הבית במרומי הר הזיתים. נסייר, נתפלל, נתענג, נרקוד ונשמח באווירה משפחתית מרוממת ומחזקת מול הנוף הקדוש והיפה בעולם. משפחות שכולות של גיבורי ישראל יחד עם גיבורים פצועי מלחמה שיחי׳, יבואו להתחזק. ומניסיוני אני יכול להיות בטוח שגם הפעם – הם יהיו אלה שיחזקו אותנו.
בשבת כי תצא יצאתי בבוקר עם נכדי לכותל. כיוון שהלכנו לישון מאוחר – קמנו ברגע האחרון ושעטנו לעבר שער יפו. אני דוחף את העגלה ואביה חיים מעודד אותי תוך שהוא שר לי: ׳המלך בשדה, המלך בשדה׳. שיר אקטואלי בן שתי מילים, שזה מצויין לתינוקות בני שנתיים…
המניינים בכותל היו שוקקי אדם. החום הכבד לא הרתיע איש. בחודש אלול קשה ליהודי לוותר על הזכות להתפלל בכותל. באלול נפתחים הלבבות וכל אחד יכול/ה לחוש בעוצמה רבה את הקירבה האינטימית עם אבינו מלכנו – ׳אני לדודי ודודי לי׳, ובמיוחד בכותל, קרוב לקדש הקדשים.
בחודש אלול, נוהרים מדי ערב מאות אלפי יהודים אל הכותל. נהרות אדם גולשים כעדר הקצובות אל רחבת הכותל ובאים להתקרב אל הקודש, להתפלל, לשמוח, לבכות ולהתרפק, ללא פערי תיווך.
פגשתי בכותל ידידים ותיקים כמו הרב יצחק שילת, אלחנן לוטם ממצפה הושעיה, ד״ר פרי נוסן, גבי שיינין, ועוד. בסיום התפילה ניגשנו להגיד שבת שלום לחברים במניין של פרי נוסן. כדי לחסוך את העלייה המתישה בגרם המדרגות העולה מרחבת הכותל לרחוב השוק, יצאנו דרך המנהרה הצפונית המובילה לכיוון שער שכם. אחרי שעברנו את המנהרה, מימין לנו, הבחנתי בשער הכותנה הפתוח לרווחה. הבטתי פנימה מבעד לשער לכיוון אחורי המקדש וראיתי רק את אחוריהם של הישמעאלים-השועלים המהלכים בהר כבשלהם. עיני התמלאו דמעות. אביה הקטן הביט בי ולא הבין מדוע סבא בוכה. תוך שניות תפסתי את עצמי. ׳ישראל מה אתה עושה? בוכה בשבת קודש? במקום לשמוח עם הנכד?״ שאלתי את עצמי בפליאה. ״הרי רבי עקיבא לימד אותנו לראות בחורבן את יסודות הגאולה, כמתואר במסכת מכות: ׳התחילו הן בוכים ורבי עקיבא מצחק׳״.
בעודי עומד מול שערי הר הבית התנערתי ולחשתי לעצמי בהתעוררות: ׳אם התקיימו נבואות החורבן, אחת לאחת, חזקה שיתקיימו בנו עכשיו כל נבואות הנחמה והתקומה׳. התחלתי מחייך, אביה חייך אליי בחזרה, ובת קול יצאה משער הר הבית והכריזה: ׳עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו׳.
נפתחו הלבבות של באי הכותל ואורות התשובה המופלאים של חודש אלול נכנסו בהם בשמחה עצומה.
02
הכותל הגדול
פנינו לרחוב מעלה חלדיה, רחוב תלול אך נטול מדרגות. באמצע העלייה נתקלו עיני בדמות שהייתה מוכרת לי מהכותל, המבקשת להיבלע באחד הבתים. ׳האם אתה מתגורר כאן?׳, קראתי אחריו.
׳כן׳ ענה האיש. אני גר כאן עשרות שנים. שמי איתי לוי. מיד התברר לי שאני מכיר את הרב לוי מהמאבק לשיקום ולגאולת הכותל הקטן, מקום התפילה הקרוב ביותר לקודש הקודשים. לפני שנים רבות הרב לוי היה תלמיד ישיבת עטרת כהנים. התלמידים הקפידו להתמיד ולהתפלל תפילת מוסף דווקא בכותל הקטן, כדי להנכיח בעלות יהודית בפינה העזובה הזו. באופן הכי טבעי הרב איתי לוי הצטרף בשנים האחרונות למאבקו ההירואי של הרב מתי דן הכהן לשיקום הכותל הקטן. לוי וכהן ניצבו אל מול מוסדות המדינה והעירייה. המאבק נשא פרי והעירייה נאותה לנקות את המקום הקדוש מערמות האשפה שהשליכו שם רוכבי הגמלים במשך שנים רבות.
הרב לוי הוא אומן בנפשו, וגם במקצועו ובכשרונו. הרב בונה באהבה כלי נגינה אותנטיים מעץ, כמו הכלים שניגנו בהם אבותיו הלויים בימי המקדש.
הרב איתי לוי גייס את כשרונותיו האומנותיים גם לשיקום הכותל הקטן. הוא התנדב ובנה במו ידיו בימה מעץ, מחיצות וארון קודש והכניס אותם לרחבת הכותל הקטן. כך התחדשו התפילות ולימוד התורה גם במקום הקדוש הזה, לאחר 2000 שנות גלות.
אביה הקטן הביט ברב לוי והיה ניכר שהוא מתפעל ממראה עיניו הבורקות והרושפות של הרב החייכן, תוך שהרב מספר לנו על הצלחת המאבק להצלת הכותל הקטן. הודיתי לרב על פועלו המופלא, נפרדנו לשלום בהערצה ואנו המשכנו לטפס במעלה חלדיה.
03
נפשי נקשרה בנפשך
הרב מאיר גולדוויכט, היום איש ירושלים וראש ישיבה-אוניברסיטי, אבל לפני 44 שנים הוא היה אברך בישיבת כרם ביבנה. בכל ערב היה בא לביתו בחור משיעור ג׳ כדי ללמוד איתו בחברותא. שמו של הבחור היה יהודה כ״ץ.
הרב גולדוויכט מספר כי יהודה כ״ץ הי״ד היה מתמיד עצום. ׳בכל ערב היינו לומדים יחד בביתי בדירת האברכים. אני הייתי בחזקת החברותא המבוגר שלו, אבל אני לא חשתי שהוא קטן ממני. משמונה בערב ועד חצות יהודה לא הרים את עיניו מהגמרא. לנו היו כבר שני ילדים ורעייתי הייתה מגישה לנו כיבוד לשולחן הלימוד. יהודה היה מרוכז תמיד בסוגיא הנלמדת ולא הבחין כלל בכיבוד. שום דבר לא הסיח את דעתו מהנלמד. בסיום הלימוד הוא הקפיד להודות על האירוח ורק אז טעם משהו״.
השבת אנחנו קוראים בתורה את פרשת הבאת הביכורים, והרב גולדוויכט נזכר בסוגיא האחרונה שזכה ללמוד עם יהודה כ״ץ: ׳בין לבין עסקנו בשאלה למה נאמר במסכת ביכורים ׳יורד אדם לתוך שדהו׳, חשבנו להגיד שאדם שעוזב את לימודו ובא לעבוד בתוך שדהו עלול להגיע לידי ירידה. הביכורים הם אלה ששומרים עליו מפני שקיעה בחומר. כפי שנאמר במשנה שם ״קושרו בגמי״. כשאדם יודע להודות לבורא עולם על כל פרי ופרי, הדבר קושר אותו להכרת הטוב כלפי מי שברא כל עץ וכל פרי, וכך מונע ממנו לשכוח את סדר העדיפויות הערכי והרוחני. יהודה היה בעל אמונה גדולה והכיר טובה לאדם ולמקום׳.
כזה היה יהודה. אדם נוח ובעל מזג טוב. חביב ואהוב על כל הבריות. יהודה היה דוגמא אישית לכל תכונה עדינה ולכל מידה טובה. יהודה היה רץ כל ערב, מתאמן ועושה ספורט. מעורב עם הבריות, ועם זאת – ראשו ורובו בתורה. מדי שבוע, כשראש הישיבה, דודו של הרב מאיר גולדוויכט, הרב חיים יעקב גולדוויכט זצ״ל, היה מתכונן לשיעור הכללי בגמרא, הוא היה מזמין את יהודה כדי להכין איתו את השיעור. כאילו לומד איתו בחברותא את הסוגיא. הרב ידע שיהודה ישאל תוך כדי הכנת השיעור את כל השאלות החשובות. כך תהיה הסוגיא מלובנת, והסברות יעמדו איתן מול כל השאלות הצולבות שיישאלו במהלך השיעור הכללי שיינתן בהיכל הישיבה.
לעיתים קרובות נסע ראש הישיבה לבסיסי צה״ל כדי לבקר את תלמידיו היקרים. כשהגיע הרב לבקר בבסיס השריון בג׳וליס היו הלוחמים עסוקים בגירוז המכלולים ובתחזוקה של הטנקים. כולם היו מאובקים מאוד ועטו מדי ב׳ מוכתמים. כשנודע ליהודה כ״ץ שראש הישיבה עומד להגיע לבסיס הוא הזדרז להתקלח ולהחליף את מדי ב׳ במדי א׳ מצוחצחים. כך, לטעמו, ראוי לקבל את פני ראש הישיבה.
כשפרצה מלחמת שלום הגליל היה מובן לכל לוחמי ההסדר בישיבה שהם יוקפצו מיד ללבנון. שני אוטובוסים חיכו לחיילים בפתח הישיבה. יהודה היה צריך לעלות עם חבריו לאוטובוס השני, אבל יהודה התעכב. הרב מאיר תר אחריו והתעניין לשלומו תוך שהוא שואל את יהודה מדוע התעכב בבית המדרש. יהודה השיב: ״למלחמת מצוה לא יוצאים מהשירותים, למלחמת מצווה יוצאים מבית המדרש״. ומוסיף הרב מאיר: ״אלו היו המילים האחרונות ששמעתי ממנו״.
מבית המדרש יצא יהודה אל המלחמה שממנה לא שב.
במשך למעלה מ-44 שנים היה יהודה כ״ץ בחזקת נעדר. בין הדואגים לשלומו היו הוריו שבינתיים, תוך כדי ציפייה, הלכו לעולמם. במשך כל השנים הללו היתה אחותו, פרחיה היימן, דואגת ליהודה ואומרת בערגה: ״יערב נא שיחי עליך, אבל נפשי נקשרה בנפשך״. פרחיה דאגה לרכוש לאחיה חלקת קבר בהר הזיתים, כדי שיהיה הכי קרוב לקדש הקדשים. ׳היית בדרכך להיות רב גדול בישראל, ראוי שתטמן הכי קרוב אל הקודש׳.
בשבוע שעבר מצאו כוחות צה״ל, השב״כ והמוסד את עצמותיו של יהודה כ״ץ, הנעדר האחרון מהקרב בסולטן יעקב. יהודה נטמן בטקס צבאי בהר הזיתים, בחלקה שרכשה עבורו אחותו.
04
צבא העם
היחס של הפיקוד הגבוה בצה״ל ללוחמים ולמפקדים חובשי כיפות סרוגות לוקה לעיתים קרובות בחשדנות תהומית. כל מילה על אמונה ועל זהות יהודית מלחיצה ומקפיצה את המערכת הבכירה. ללא הצדקה. כמה חבל. דווקא בימי אלול בולטת ההתחזקות של שכבות רחבות בעם כולל בצבא. מאות האלפים שנוהרים באלול לכותל הם עדות חיה לרחשי הלב של העם הנפלא שלנו.
לאחרונה נתקלתי בציטוט מפקודת היום של אלוף פיקוד דרום ישעיהו גביש, שניתנה ביום הראשון של מלחמת ששת הימים, מלחמת הנס, שבה שחרר צה״ל בע״ה את ירושלים, את הר הבית, את הכותל המערבי, את קברי האבות והאמהות שלנו בחברון, ואת כל יתר מרחבי ארץ קדשנו.
הפקודה המתועדת של אלוף הפיקוד, שאינו חובש כיפה, מסתיימת במילים: ״עלו והצליחו ויהי ה׳ עמכם!״.
באותן שעות, פקודת היום של ״השפיץ״ מחולל הניסים, בע״ה, של המלחמה, מפקד חיל האוויר, האלוף מרדכי הוד, כוללת את המשפטים המצמררים הבאים: ״רוחם של גיבורי ישראל בכל הדורות תלווה אותנו בקרב. גבורתם בת האלמוות של לוחמי יהושע בן-נון, גיבורי דוד המלך, המכבים, ולוחמי מלחמת הקוממיות וסיני, תשמש לנו מקור ממנו נשאב כוח ותעצומות רוח, להלום באויב המאיים על בטחוננו, עצמאותנו ועתידנו. במיגורו המוחץ, נבטיח שלום וביטחון לנו, לבנינו ולדורות הבאים. טוסו, עוטו על האויב, הכו בו עד חורמה, השמידו מלתעותיו, הפיצוהו במדבר לכל עבר, למען ישכון עם ישראל לבטח בארצו לדור ודור״. היום, (אם היו מבינים את העברית), היו ודאי מוציאים את המפקד ה״משיחי״ הזה מחוץ לצבא ומחוץ לחוק…
***
שבת שלום של ישועה מהר הזיתים לכלל עם ישראל. שבת שיתקבלו התפילות שלנו לניצחון הלוחמים ולרפואת הפצועים. שבת חיזוק למשפחות האמיצות שמלוות במחלקות השיקום את הגיבורים. שבת של נחמה למשפחות השכולות. ■
לתגובות בעניין ליווי משפחות ופצועים
כיתבו ישירות למייל שלי –
manager@pisrael.com
