01
לא פשוט להתחיל שנה חדשה. בפתח השנה, יחד עם ההתרגשות והציפייה, מתגנבת ללב תולעת הספק: הרי גם בשנה הקודמת האדרנלין זרם בגוף; גם בשנה שעברה עמדתי בפרשת בראשית מלא בחלומות; גם בשנה שעברה הבטחתי לעצמי שלא אפול – והנה זה שוב קרה; מה יקרה בשנה הזו שלא היה בשנה שעברה?
02
התחושות והמחשבות הללו מלוות אותנו בכל שלב חדש בחיים – זוהי המחשבה שמקננת בראש בעת ההחלטה בפעם המי-יודע-כמה ש'ממחר דיאטה'; זוהי הלחישה של הגמד הקטן באוזן לפני הדייט מספר המאה ואחד; זוהי ההכרה שמכה בנו בפעם הנוספת שמצאנו את עצמנו בשעת לילה מאוחרת מול הפלפון צופים במשהו שאנו לא אמורים לצפות בו; וזוהי העננה שמרחפת עלינו בזמן שאנו עומדים עם 'פרפרים בבטן' בשער המוסד החדש אליו הגענו השנה; למה שהפעם זה יצליח?
03
השאלה היא מהי העמדה הנפשית שלנו? אם אנחנו מחפשים שלמות מוחלטת הרי באמת עלולה להיווצר אצלנו תחושה מייאשת מול הכישלונות החוזרים והנשנים; השגרה מלאה באכזבות ובנפילות; למי יש כוח לשנן שוב את החומר מחדש? די! אני רוצה שלמות כאן ועכשיו.
04
הגישה הרוחנית אמורה להיות לא שאיפה לשלמות אלא תביעה מתמדת לשיפור והשתלמות. לפני פתיחת שנה יהודית בחודש תשרי, מוקדם לה חודש אלול המכונה 'חודש הרחמים והסליחות'. המילה 'רחמים' איננה ותרנות, כי כידוע "כל האומר הקדוש ברוך הוא ותרן הוא – יוותרו מעיו"; בקשת ויתור מאת ה' נמשלת לאדם המתחנן בפני המורה לחשבון שיסכים ששתיים ועוד שתיים שווה חמש ולא ארבע. המילה 'רחמים' מגיעה מהמילה 'רחם'. רחם האישה הוא המקום בו העובר מתפתח לפני צאתו לאוויר העולם; הרחם הוא המקום בו מתרקמים חיים חדשים שיופיעו בעתיד. לפני תחילת שנה אנו מתמלאים ברחמים, כלומר אנו מאמינים שלמרות שכעת אנו לא מושלמים – עוד נשכיל להצמיח כוחות חדשים שיובילו אותנו אל היעד.
05
לכן אנו קוראים השבת על שבעת ימי הבריאה בפרשת בראשית: ביום הראשון מפרידים בין אור לבין חושך; בין טוב ובין רע. ביום השני מבדילים בין ה"מה" שקיים מולנו (מים), לבין השאיפות האינסופיות שם-שם-שם (ש-מים). ביום השלישי יוצרים גבולות לשטף המים ומגדירים יבשה מוצקה שבה ניתן "לרוץ" (ארץ). ביום הרביעי מחפשים סימנים ואותות: "מאור גדול" שיחמם אותנו ברגעי היום (חמה), ו"מאור קטן" שילבין (לבנה) מעט את רגעי האפילה. ביום החמישי מכירים את החיוּת הבהמית שמתרוצצת אצלנו בנפש. ביום השישי משליטים על הבהמיות את ההכרה האנושית שתצא אל הפועל כצמח מן האדמה (אדם).
06
ביום השביעי נזכרים ושבים אל המקור (ש-בת) שמשם הכל התחיל – "זכר למעשה בראשית". כל אחד בורא ומקדם את העולם שלו בכל יום ויום, והוא תמיד זוכר ש"בראשית ברא אלוהים" – יש כיוון שאֶליו אנו הולכים.
07
זוהי היכולת שלנו להיות סבלניים ולהבין שהמציאות כולה, ואנו בתוכה, מתקדמים אט אט. ישנן נפילות וירידות – אולם הכיוון הכללי הוא התקדמות. היכולת להתחיל מחדש איננה תמימות, אלא הבנה בוגרת במהות המושג 'תהליך'. אין דבר כזה 'להגיע'. אין דבר כזה 'לא ליפול יותר'. יש אפשרות להתקדם כל הזמן. השנה הצלחתי להתרכז בתפילה חמש דקות יותר מאשר בשנה שעברה; השנה, לעומת שנה שעברה, הצלחתי לקבוע עוד שיעור אחד בשבוע; השנה הצלחתי לדבר קצת פחות לשון הרע – כל אלה הם הישגים אדירים שאמורים להעניק את המנוע והשמחה להמשיך להתקדם הלאה. המבט הבוגר מבין שאין דבר כזה 'ניצחון מוחלט', אין דבר כזה 'ממחר לא אכשל יותר לעולם'. יש הבנה שממחר אשתפר עוד קצת; אני לא מתחיל מבראשית אלא ממשיך את המסע הלא-נגמר של חיי; ושנת תשפ"ז תהיה, בעזרת ה', שנה קצת יותר טובה משנת תשפ"ו. אמן. ■
