המכה שנגרמה למצביעי המחנה הלאומי בעקבות כניעת נציגיו למחאות הפרוגרס והאנרכיה והקפאת הרפורמה המתוכננת (שגם כך כבר סורסה כמעט לחלוטין לפני כן) הולידה את ׳הפגנת המיליון׳, העתידה להתקיים לאחר כתיבת שורות אלה. זהו כמובן צעד מבורך, אך בבחינת ״מעט מדי ומאוחר מדי״. למרבה הצער, קשה לראות את הרפורמה שבה לתחייה בקרוב.
בניתוח הסיבות למפלה, ישנן סיבות פרוצדורליות, הקשורות להיערכות המחנה הלאומי לקראת העברת הרפורמה מבחינה תקשורתית ומבחינת המאבק ב׳דיפ סטייט׳, סיבות הקשורות להנהגת המחנה, או יותר נכון – היעדר הנהגה. בטור זה, אבקש להתייחס לסיבה נוספת, מהותית, לכישלון.
מנהיגי הרפורמה לא סיפרו לציבור את הסיפור. בלשון הפרוגרס קוראים לכך ׳נרטיב׳ או ׳סיפר׳, אך כאן אעדיף להשתמש במושג המקורי, בין היתר, משום שההגדרה ׳סיפר׳ מתייחסת גם לסיפורים שאינם אמת.
מפאת האופי הממלכתי של המחנה הלאומי, לא סיפרו מנהיגיו, לרבות מובילי הרפורמה – חה״כ שמחה רוטמן והשר יריב לוין, את המשמעות האמיתית של דיקטטורת בג״ץ שאנו חיים תחתיה, ואת הנזקים הקשים שהממסד המשפטי גרם, וגורם, לעם ישראל.
אכן, קיים חלק מהמחנה הלאומי מצוי בפרטים אלה. מדובר באותם אזרחים מעורבים הצורכים באופן שוטף חדשות, מחוברים לרשתות, והם אף בעלי ידע כללי רחב והבנה במבנה השלטוני של המדינה. אך ציבור זה, גם אם מהדהד את מסריו ברשתות, בסופו של דבר – אינו גדול ואינו עולה על עשרות אלפים בודדות, גם זאת בהרחבה.
לעומתו, הרוב המכריע של מצביעי המחנה הלאומי, הם אזרחים טובים, רובם בעלי משפחות, העובדים לפרנסתם, כורעים תחת נטל יוקר המחייה והטיפול בילדים ובבית. אם יש להם מספר דקות פנויות לצריכת חדשות, שומעים הם רשת ב או גל״צ בדרך לעבודה וממנה, ובבית – צורכים את הערוצים 12 ו-13. כשהם מחפשים להתעדכן בחדשות, נכנסים לאתר ynet או walla. ציבור זה אינו נחשף כלל למסרים מורכבים.
מחנה הפרוגרס, אשר שלט עשרות שנים באופן בלעדי בכלל אמצעי התקשורת, וכיום שולט ב-95% מהם, הצליח להטמיע תפיסות שונות בקרב כלל הציבור, לרבות אותם מצביעים בלתי מעורבים של המחנה הלאומי, למשל – כי הפוליטיקאים כולם נוכלים ורמאים; כי מערכת המשפט שלנו היא בעלת יושרה; כי ישראל תלויה לחלוטין בארה״ב ובאיחוד האירופי; כי יש אפשרות להשיג ׳שלום׳, כי ערביי ישראל הם חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית, ועוד ועוד. תקשורת זו גם מנעה כל דיון במחדלי המערכת המשפטית ובהשפעותיה.
מכאן גם, שמרבית הציבור אינו מבין מה דחוף כל כך ברפורמה המוצעת, ומדוע שווה להפר את שגרת חייהם למענה. צדיקה אחת בסדום, חה״כ טלי גוטליב, שאמרה משפט אחד בנוגע לאחריותו של בית המשפט העליון לטרור – ספגה גינויים ונזיפות ממנהיגי המחנה הלאומי ואף נשפטה ונענשה על ידי ועדת האתיקה של הכנסת.
אם חפצים אנו בהחלשת הדיקטטורה המשפטית, יש לצאת למסע תקשורתי לחשיפת העוולות שמערכת המשפט גורמת לעם ישראל, תוך בעיטה במכבסת המילים שהנהיג כאן מחנה הפרוגרס וקריאה לדברים בשמם. בין היתר, מתן הסבר לציבור כיצד החלטות בג״ץ הביאו לאובדן חיי אדם, פשוטו כמשמעו. למשל, כמה מהמחבלים שממשלת רבין גירשה ללבנון ובג״ץ הורה להחזירם – רצחו ישראלים. כיצד נטבחה משפחת חטואל בשל מבנה שהוצב בניגוד להסכמים ובניגוד לחוק והמשפטיזציה מנעה ממערכת הביטחון להרוס. כיצד התעצמות חיזבאללה נגרמה כתוצאה מאישור העברת שדה גז לידיהם ללא תמורה ובניגוד לחוק. כיצד נפגע מעמדה הכלכלי של ישראל כתוצאה מעיכוב בהוצאת הגז מהאדמה במשך יותר מעשור. כיצד מגדירות כל החברות הגדולות בארץ את מערכת המשפט שלנו כחסרת ודאות ומכניסות בהסכמים שהן עורכות התניות שיפוט בחו״ל בלבד; כיצד מחייב בג״ץ לאפשר מעבר של משפחות מחבלים מיו״ש ל׳טקס זיכרון אלטרנטיבי׳ שהוא בעצם טקס ביזוי לנופלים שלנו. כמה מחבלים שקיבלו עונשים קצרים, הרבה פחות ממה שהחוק מאפשר, שוחררו ורצחו שוב (בשנה האחרונה היו מספר כאלה). כמה נשים נאנסו ברחבי הארץ על ידי מסתננים בלתי חוקיים מסודן, שהמערכת המשפטית מנעה את כליאתם ואת גירושם. צריך לומר את האמת: למערכת המשפט אחריות על קורבנות אלה. וקיימות דוגמאות רבות נוספות.
חשיפת הצביעות והעוולות הללו צריכה להיעשות באופן מאורגן, על ידי מטה שיורכב מכלל מפלגות המחנה הלאומי, תוך הסתייעות במומחים בתחום יחסי הציבור והפרסום. רק לאחר שהציבור יפנים סיפורים אלה, ניתן יהיה לגבש תמיכה רחבה לרפורמה, שתוכל להיות אף מעמיקה יותר מזו שהוצעה קודם לכן. ■
