מלאכת החינוך מורכבת ולא פשוטה, בכל דור ודור. הלא מטרת מלאכת החינוך היא להוציא מן הכח אל הפועל את הכוחות ואת הטבע שנטע הבורא בכל אחד ואחד, בבחינת "חנוך לנער על פי דרכו". לכאורה, בכדי לגשת למלאכה חשובה זו צריך להיות לפחות מלאך. יש לדעת מהן התכונות שנטע הבורא בילד שלנו, יש להבין מהן הדרכים המתאימות להוציא מן הכח אל הפועל את כוחות הילד ויש לראות כיצד עוזרים לילדנו לפרוח ולצמוח בחברה הקרובה והרחוקה ובתרבות הקיימת מסביב.
יתרה מזו, הראי"ה קוק כותב באגרותיו: "אם יבוא אדם לחדש דברים עליונים בעסקי התשובה בזמן הזה, ואל דברת קץ המגולה ואור הישועה הזרוחה לא יביט, לא יוכל לכוון שום דבר לאמיתתה של תורת אמת". בדומה לכך, אם יבוא אדם לחנך או להעמיד משנה סדורה בחינוך, תוך שאינו מביט ומבין את גודל התקופה ומשמעותה, לא יוכל לחנך באמת. לכאורה, אם כן, זוהי משימה בלתי אפשרית.
חובתנו וזכותנו לחנך נובעות מההארה שמאיר לנו הבורא את הדרך החינוכית הנאותה. התורה וחז"ל האירו לנו את הדרך לחינוך, הן בזמני גלות ובזמנים קשים והן בזמנים שבהם עם ישראל בארצו. הרי לא החיים בגלות כחיים בארץ ישראל, וממילא לא הרי החינוך בארץ ישראל כהרי החינוך בגלות.
החינוך עוסק בנפשות ישראל, וממילא הארת החינוך חייבת להגיע מתורת ישראל. "ישראל ואורייתא חד הוא". הארת החינוך צריכה לבוא מתוך מבט עמוק, המנסה לראות עין בעין עם הבורא את תהליכי הצמיחה של אדם מישראל, מקטנותו ועד בגרותו. ההבנה שאנו עוסקים בבניין שלם המקיף את עולם ההכרה, עולם הרצון ואת עולם המעשה של האדם, מכריחה להתעסק בכל חלקי האדם בכדי לסייע לו להכיר את עצמיותו ולמלא את ייעודו בחיים. כפי שכותב הרב: "כשמסיחים דעה מלהסתכל בתוכיות החיים של עצמו, הכל נעשה מעורבב ומסופק, והתשובה הראשית שהיא מאירה את המחשכים מיד היא שישוב האדם אל עצמו". יסודות החינוך צריכים לשים להם למטרה לסייע לאדם להתחבר לעולמו הפנימי והייחודי
