החלומות האמיתיים של הרב שטיינזלץ

כבר בשלב מוקדם בחייו נודע הרב לדמות פלא, שיצרה את מפעל האדירים הזה, ולא פעם הוא היה מספר בבדיחותא כיצד הגיע למקום פלוני ושמע את הנוכחים מתלחשים בהפתעה מכך ש"שטיינזלץ של הגמרות" עדיין חי…
אולם למרות שמבחינה היסטורית קשה להפריז בחשיבותו של ביאור התלמוד, באופן שיכול להיות מעט מפתיע, הרב מיעט מאוד, אם בכלל, לדבר על הספרים עם התלמידים שליוו אותו.
כמובן שידענו שבזה עיקר עיסוקו, אבל היה ברור שהחלומות של הרב, והדרישות שלו, מעצמו בראש ובראשונה, וגם מאיתנו, הם מעבר לחיבור ספרים.
נראה לי כי נכון לומר שיצירתו הגדולה של הרב, ולימוד התורה לאלפים, וריבוי המעשים לאין שיעור, בארץ ובחו"ל, בגלוי ובנסתר, כל זה היה חלק ממאמץ אחד בסיסי ועמוק –  להאיר את נשמות ישראל, הקרובים והרחוקים, לעורר אהבה הישנה שנמצאת אצל כל יהודי, ולהביא בסוף לתחייה מחודשת של היהדות.
הרב עדין חי בתודעה ברורה שאנחנו יכולים וצריכים להביא לימות המשיח. "לסיים את ההיסטוריה", כלשון בה הוא נהג להשתמש. במושגים של הרב, ובדרך בה הוא הבין את התקופה בה אנו חיים, על הפוטנציאל שלה ועל האתגרים שלה, זהו יעד אפשרי, ריאלי, שאנו מצווים לפעול למענו.
זו בעצם התביעה הבסיסית שהייתה לו מכל מי שהיה מוכן לשמוע: לחיות בתודעה של אחריות על עם ישראל. להבין שאנו חיים בתקופה שהיא הזדמנות אדירה, ומאידך שהקיום היהודי אינו מובן מאליו ושהדברים רציניים, דחופים, ותלויים בנו ובמעשים שלנו. ואם אין אני לי – מי לי.
הוא היה חוזר על המסרים הללו שוב ושוב, עם אותם דיבורים, ואותם סיפורים בפעם המאה שכבר ידענו בע"פ. במשך שנים, בימי חול, בימי פגרה, פעם אחר פעם. בפני חמישה תלמידים ובפני מאות. הכול סביב אותו מאמץ סזיפי – אולי מישהו ישמע ויהיה איכפת לו. אולי מישהו ידלק קצת מאש התמיד שבערה בקרב הרב. 
פעם אחד שאל אותו – אתה רב, מחבר, מקובל, פילוסוף, מדען? מה אתה בעצם? והרב ענה לו אני בראש ובראשונה רואה את עצמי כמחנך. ובאמת אחד הדברים האחרונים ששמענו ברבים, כחבורת תלמידים, מהרב, היה מעיין חשבון סביב הנקודה הזו – התחושה שלו שהוא השקיע בספרים ולא העמיד מספיק תלמידים שיסייעו לו כפי שהיה רוצה. "ספרים זה דבר טוב" הוא אמר לנו, "אבל אני רוצה לעשות אנשים. אני צריך עוד ידיים, אני צריך עוד רגליים. אני רק אחד".
היה מפליא ומזעזע לשמוע את זה ממנו, מעבר לחשיפה האישית – הלא אופיינית – שבדיעבד הפכה להיות סוג של דברי פרידה, בעיקר כי זה הדגיש את קנה המידה בו אוחז האיש הענק הזה, שנכנס מזמן לספרי ההיסטוריה, שמו חקוק באותיות של זהב. והוא – לא די לו בכך. החלומות הגדולים אינם מניחים לו אף בימי זקנתו והוא מבקש עוד נשמה, מיצר על תלמידים שיכל להעמיד ודואג על מה שעוד יש לפעול בזמן שנשאר. 
הרב הלך אך רוחו הגדולה עודנה איתנו. יעזור ה' ואת מה שלא עלה בידו לעשות נעשה אנחנו. לחיים!