את הפרעות בבריאות הנפש בהיסטוריה, היו משייכים לדיבוקים, שדים או קללת א-לוהים. השמנים (אנשי דת בשבטים קדומים) היו עורכים טקסים לגירושי שדים שכללו פגיעה פיזית באדם, כדי שיחזור לעצמו ויתעשת. עם התפתחות הרפואה, הפסיכולוגיה והתרבות החלו להבין שאין לפגוע בפגועי הנפש פיזית, אך יחד עם זאת בחרו להשאיר אותם מורחקים מהסביבה. בתי החולים שבהם אושפזו או המוסדות שהוחזקו בהם היו ממוקמים בפרברים מרוחקים ולא ידועים, העיקר להעלים אותם מהנוף. היום, עם השתכללות הידע והמחקר ועם פתיחות מסוימת לאחר ולשונה, בתי החולים התקרבו מעט למרכזי הערים וקיימת הכלה ומודעות לעניין. אבל האם אנחנו “המשוטטים ברחובות” באמת מקבלים את מתמודדי הנפש כשווים בתוכנו? האם חולה סכיזופרניה שווה ערך לחולה סרטן, לא עלינו? מדוע החמלה הגדולה עבור חולי גוף אינה באה לידי ביטוי מול מתמודדי הנפש?
על השאלות הקשות האלה קשה להגיב, ייתכן שימצאו תשובות רבות ומגוונות, מהן אידיאולוגיות וכמה מהן נובעות מחשש ומפחד. והנה הגיעה הקורונה, ובה טיפסו אחוזי הפונים לטיפול בבריאות הנפש, עקב חרדה ו/או דיכאון, וההמתנה לטיפול נפשי (פסיכולוגי/פיסכותרפויטי/פסיכיאטרי) רק הלכה וגדלה והעמיסה על המערכת, שגם ככה עמוסה לאין ערוך.
בשל חשיבות הנושא והרצון להעלות אותו לסדר היום נפגשתי עם עו”ד מיכל וולדיגר, בת 52, נשואה לאורי ואם לחמישה ילדים. וולידגר היא מספר 2 ברשימת מפלגת “הציונות הדתית” ומאוד מעורה וקרובה לעולם בריאות הנפש. מיכל אישה רבת פעלים שימשה בעברה כחברת מועצת העיר “גבעת שמואל”, החזיקה את תיק הרווחה, שימשה כיו”ר הועדה למניעת סמים ואלכוהול וחברה בוועדת כספים ובוועדת תכנון ובניה. לפני כן הייתה חברה בהנהלת המתנ”ס. עד שהחליטה להתמודד לבחירות הקרובות שימשה כיו”ר “בת-עמי”, עמותה שמלווה כל שנה כ-3,000 צעירים וצעירות בשירות הלאומי. כחלק מעיסוקה בתחום בריאות הנפש מיכל חברה בהנהלת “עמותת משפחות בריאות הנפש” ובעמותת “מכורים לחיים”, ואף הקימה את ארגון “אמונת”כ” – ארגון משפחות נפגעי תחלואה כפולה ומשמשת כיו”ר שלו.
לפני למעלה מעשור, בן משפחה קרוב שלה, המסרב להיחשף, פתח בפניה צוהר לעולם הזה והיא בחרה שזו תהיה משימת חייה, לקדם את נושא המכורים, מתמודדי הנפש ואנשים בעלי מוגבלויות. עד כדי כך הנושא בוער בה שהיא בוחרת דווקא עכשיו, אחרי עבר מפואר בתפקידים משמעותיים, להגיע לכנסת, ולקדם גם את הנושא החברתי, הכל כך חשוב הזה.
מיכל, ספרי לי מאיפה החיבור שלך לנושא בריאות הנפש? את הרי עורכת דין במקצועך, מה הקשר?
“כאמור, התוודעתי לעולם הזה, לפני כ-15 שנה. זה התחיל בבעיית סמים של בן משפחה קרוב ועם השנים התפרצה אצלו מחלה נפשית. כל כך הרבה כאב היה בסיפור הזה, בושה, הכחשה, הסתרה וחוסר אונים. לא רק אצל המתמודד עצמו, אלא גם אצל כל אלה העוטפים אותו. המשפחה הקרובה לא הבינה מה קורה והלכה לאיבוד. החברים, כולם, התרחקו. הכול נכנס לסחרור ולכאוס. ההבנה והעיכול הגיעו לאט לאט, תוך כדי תהליך ארוך מאוד ומייגע”.
במקרה שמיכל מתארת, מצבו של קרוב המשפחה הידרדר, הוא נפלט ממסגרות הלימוד ומצא את עצמו ברחוב. בדרך לא דרך ו”בתחבולות” הצליחו להכניס את הנער לקהילת הנוער של “רטורונו” (מרכז טיפול וגמילה באוריינטציה דתית), שבה אמורים לשהות כ-18 חודשים ובין היתר להשלים את הפערים הלימודיים, לסיים 12 שנות לימוד ולעבור את בחינות הבגרות. הוא שהה שם 3 חודשים ואף ציין שזו התקופה הטובה בחייו, אך דרש להשתחרר. הוא טען בפני השופטת שדנה בתיק שנפתח נגדו בגין שימוש, ש”למד את הלקח” וזו החזירה אותו לבית הוריו, ללא כל תשתית טיפולית או תמיכתית. לא לנער הצעיר ולא להוריו.
“מחלות נפש והתמכרויות הם אף פעם לא סטטיות, אם הן לא מטופלות הן מדרדרות ומחמירות. וכך גם בסיפור שלנו. בלי מסגרת מתאימה קרוב המשפחה חזר מהר מאוד לשימוש, וכתוצאה מכך, בגיל 18 וחצי, התפרץ אצלו התקף פסיכוטי ראשון שהוביל לאשפוז כפוי. הסיפור מתארך והמציאות המורכבת רק הלכה ואתגרה: מחלת הנפש אובחנה, הבושה וההסתרה, האשפוזים התכופים, העדר התובנות אצל המתמודד, העדר מסגרות טיפול ושיקום. כל אלה הובילו את המתמודד ובני המשפחה שלו למערבולת טובענית, ללא אוויר, ללא הנגשה, או הסברה ומעטפת שתקרין מעט אור בתוך החשכה הזו …”
על מה בעצם את מצביעה בסיפור הלא פשוט הזה?
“האצבע אינה מופנית כלפי האדם עצמו. יש לנו נטייה בתור בני אדם לחפש אשמים, לבוא למכורים בטענות ולומר להם: ‘אתם בחרתם להשתמש, אתם אשמים’. אבל אני מרגישה שזה הרבה מעבר לזה. בהרחבת המבט, כל אדם שיש לו איזה עצבות או קושי גדול ואפילו דכאון, הוא לא רץ להשתמש בסמים. ולכן מי שכן ‘בחר’ לפנות לשימוש בחומרים כאלה, כנראה היה שם משהו גדול יותר, איזו נטייה נפשית. אני עורכת דין במקצועי ולא פסיכולוגית או פסיכיאטרית, אבל בגלל התקופה הארוכה שאני עוסקת בזה, אני יכולה לומר בוודאות שאל לנו לבוא בהאשמות כלפי אותו נער/ה. זה דבר שרק מרחיק מטיפול ועלול להביא להתפרצות של מחלת נפש ובהתאם לתחלואה כפולה. אנחנו חייבים לחמול, לנסות ולאתר את המניע ובו בזמן להציב גבולות”.
מה היא תחלואה כפולה?
“תחלואה כפולה מוגדרת כקיומם, בו-זמנית ואצל אותו אדם, של הפרעה סוציו-פסיכיאטרית (נפשית) עם הפרעות שימוש לרעה בחומרים פסיכואקטיביים. שתי ההפרעות הללו הן לעיתים מחלות כרוניות בעלות מהלך גלי של החמרה ונסיגה, והן מזינות האחת את רעותה. הקושי בתחלואה כפולה הוא כפול, בשל הקושי בזיהוי ובאיתור והן בגלל הקושי בטיפול ובשיקום. שתי ההפרעות משחקות ביניהן סוג של “פינג פונג”. הפרעה נפשית לא מטופלת תגרור אחריה שימוש בסמים, והתמכרות לא מטופלת תגרור אחריה התפרצות של ההפרעה הנפשית. אנשי מקצוע תמימי דעים היום שיש לטפל בתחלואה כפולה בשיטה האינטגרטיבית הוליסטית, טיפול במקום אחד, בזמן אחד, באמצעות צוות אחד רב-מקצועי.
באופן כללי בכל נושא ההתמכרויות ובריאות הנפש אופפת בושה ואשמה גדולה. יש כל כך הרבה סטיגמות ודעות קדומות והן חודרות בעיקר למתמודד עצמו שנרתע מטיפול ומטאטא את הבעיה מתחת לשטיח. המתמודד, ולעיתים קרובות גם המשפחה, יסתירו את הבעיה מהבושה ומהפחד להיפלט מהחברה ולהיצבע כ’לא נורמלי’, כ’משוגע’ ו’פסול חיתון’. לטעמי, כתב האישום העיקרי הוא כלפינו, כלפי החברה, שפשוט מדירה ממנה את האוכלוסייה הגדולה והרגישה הזו. בואו נשנה את זה. נתייחס להתמכרות ולמחלות הנפש כמו כל מחלה פיזית אחרת. כשלבן שלכם כואבת הבטן אתם הולכים לרופא, אולי מדובר בווירוס, אולי בדלקת, שוכחים שייתכן שזה בשל דכאון או חרדה. ככל שנקדים לטפל בהפרעה הנפשית, כך יגדל הסיכוי שלא תתפרץ מחלה והחיים יחזרו למסלולם או לחילופין שנדע לנהל אותה ושהיא לא תנהל אותנו”.
יצא לך להכיר מישהו שעבר טיפול ולא הצליח להשתלב אח”כ במסלול החיים?
“לא מדובר ב’לעבור טיפול’, זה לא ‘זבנג וגמרנו’. מדובר בתהליך, ברצף של טיפול ושיקום. פגשתי כמה וכמה אנשים שעברו את כל התהליך והצליחו להשתלב. אבל כדי שיצליחו הרבה, הרבה יותר, יש צורך, כמו שאמרתי, למגר את הסטיגמות וכן למלא את הרצף הטיפולי-שיקומי שחסר כל כך היום: יש לשפר את מצב בתי החולים, להוציא מתוכם את החולים הכרוניים, הממושכים למסגרות מתאימות וראויות בקהילה.
"אומרים שתחום הבריאות הוא החצר האחורית של מדינת ישראל, אם כך הדבר, אז תחום בריאות הנפש הוא החצר האחורית של החצר האחורית, ובטח תחלואה כפולה וריבוי מוגבלויות. יש להעלות את הנושא למודעות ולהפסיק להתבייש. זה חוצה מגזרים, פוגע בכולם, וחוסן נפשי הוא בסיס להכול. אי אפשר להצליח בשום דבר בלעדיו.
יש להרחיב את חלופות האשפוז במימון קופות החולים, את מסגרות הטיפול האמבולטורי בקהילה, את מסגרות הדיור ויתר השירותים כמו שיקום תעסוקתי, חברתי ואקדמאי, ולהקים מסגרות לאנשים עם תחלואה כפולה וריבוי מוגבלויות ועוד.
ובאשר להתמכרויות, אני רוצה להזכיר חבר יקר שלי, צור רפאל, שהוא בוגר ‘רטורנו’, ולא הצליח להשתלב, ולא מצא מסגרת שמתאימה לו, והיה בסוג של ‘דלת מסתובבת’. בשלב כלשהו ובזכות הכלים שקיבל, שכר דירה, מצא עבודה והתחיל לעזור לאנשים כמותו, שאותם מצא ברחוב והביא לביתו.
לאט לאט ובשיטת ‘חבר מביא חבר’, התפתחה סביב צור, ולמעשה בביתו, קהילה שאחוזי ההצלחה שלה גבוהים. כמה חברים טובים, וביניהם אני, החלטנו שלא נכון ולא בריא להתנהל בצורה כזו ועזרנו לו להקים את העמותה ‘מכורים לחיים’ ולהפוך אותה למרכז גמילה והחלמה מיוחד במינו, מרכז שעוזר לשוהים בו להשתלב בחיים מחדש.
במקביל, השתלבתי בעמותת ‘משפחות בריאות הנפש’, הקמתי את ארגון ‘אמונת”כ’ – ארגון משפחות נפגעי תחלואה כפולה והפכתי לבת משפחה מומחית ביה”ל – מרכז יעוץ והכוונה למשפחות של עמותת איכות בשיקום”.
איך זה מתחבר לפוליטיקה? אלו דברים שצריכים לבוא מהשטח?
“אומרים שתחום הבריאות הוא החצר האחורית של מדינת ישראל, אם כך הדבר, אז תחום בריאות הנפש הוא החצר האחורית של החצר האחורית, ובטח תחלואה כפולה וריבוי מוגבלויות. יש להעלות את הנושא למודעות ולהפסיק להתבייש. זה חוצה מגזרים, פוגע בכולם, וחוסן נפשי הוא בסיס להכול. אי אפשר להצליח בשום דבר בלעדיו. החיבור לפוליטיקה הוא בזכות בצלאל סמוטריץ’ שהעז לקחת את החצר האחורית הזו ולהביא אותה לקדמת הבמה. כשהוא פנה אלי והציע שאצטרף אליו, שוחחנו גם על הנושא הזה והוא היה הכי מכיל ונחוש לשנות את המצב. הוא לא פחד להסתכל למציאות בעיניים, במיוחד בתקופת הקורונה, שבה שיעור הפונים לעזרה נפשית עלה באופן ניכר, וכל אלה הצטרפו למערך שהיה צפוף מאוד גם לפני כן. הצעקה מגיעה מהשטח. החוסרים בכל כך הרבה צרכים לא נותנת מנוח. בין היתר, יש להעלות את המודעות לנושא במסגרות החינוך, בתנועות הנוער, בשירות הצבאי והלאומי, בצבא, ברשויות השפיטה והאכיפה. למעשה – בכל מקום. נושא ההתמכרויות ומחלות הנפש צריך להיות ידוע ומדובר, וזה יפחית את הסטיגמות והמודעות תעלה”.
מה את מתכננים לעשות בתחום הזה?
“כאמור, הנושא צריך להיות בשיח ולא להיות מוחבא ומוסתר, גם בבית המחוקקים ובממשלה. יש לתקצב יותר את התחום. יש להפחית את העומס בבתי החולים ולהקצות מחלוקות/מיטות ייעודיות לתחומים ספציפיים כדוגמת תחלואה כפולה. יש להכניס את ההתמכרויות לרפורמה שהחלה בבריאות הנפש לפני כחמש שנים (העברת האחריות הביטוחית ממשרד הבריאות לקופות החולים). יש לתקצב את קופות החולים על בסיס תקציב מול ביצוע. יש לדאוג לעוד פסיכיאטרים, פסיכולוגים, עו”ס ואנשי מקצוע ולתגמל אותם כהלכה. יש לדאוג לעוד מענים בקהילה, מעני טיפול ושיקום, לדאוג ליותר חלופות אשפוז במימון קופות החולים ועוד. יש לנו תוכנית ארוכה בנושא, ומי שחושב שמדובר בתחום אזוטרי, אז קצת מספרים: במדינת ישראל יש למעלה מ- 150 אלף איש שסובלים מהתמכרויות, יש למעלה מ-250 אלף שסובלים מבריאות הנפש, כ-120 אלף מתוכם מוגדרים כחולים כרוניים. לכל חולה כזה יש בני משפחה שגם זקוקים למעטפת טיפולית והכוונה. למען האמת, כולנו נמצאים איפשהו על הרצף, בעיני בבריאות הנפש אין חולים ובריאים, יש קצת יותר וקצת פחות… כל אחד יכול ללכת לפסיכולוג וזה חשוב ומקדם את כל המדינה כי בנקודת הקצה מדובר בחוסן הנפשי שלנו כיחידים וכאומה. אני מביאה איתי שנים של עשייה חברתית וניסיון רב ובע”ה מתפללת שנצליח לקדם ולסייע בהרבה תחומים וגם בתחום הכל כך חשוב של בריאות הנפש.
