01
הלוויתו של אליהו קיי ז"ל הייתה טיש אחד גדול. מחזה חב"דניקי מלא באמונה, אהבת האדם והארץ. מועד ההלוויה נדחה כמה פעמים, מה שגרם לי ולמאות רבות של צעירים ובהם לוחמים להגיע מוקדם מהצפוי לרחבת ההספדים בהר המנוחות שבגבעת שאול. הבטתי באותם צעירים. הם לא חיכו על הגדרות או הדליקו סיגריה בשיחת חולין, אלא יצרו מעגל והתחילו לשיר, חיבקו אחד את השני, החזיקו חזק ובכו. הם המתינו לחברם שיגיע כדי ללוות אותו בדרכו האחרונה. רכב חברה קדישא ובו גופתו של אלי ז"ל נכנס לרחבה והחברים נאספים אחריו בשירה, לא נותנים לשקט להיכנס. ההמון הצטופף באולם ההספדים. היו שם אלפים. בני המשפחה נכנסו במסדרון צדדי לחדר הזיהוי. בזמן שההורים של אלי ז"ל ואחיו מביטים בעיניו היפות בפעם האחרונה הם שומעים בחוץ את החברים מחליפים שיר בשיר, משל היו בתוך טיש ענק ככה באמצע היום. לאחר יציאת בני המשפחה מחדר הזיהוי נחשף עוד טפח באישיותו המיוחדת של אלי. בשירה, באמונה, בחיבור לארץ ישראל ובעשיית טוב בין אדם לחברו.
02
אלי היה עולה חדש. הוא לארץ והתגייס כחייל בודד. לחיילים הבודדים יש סממנים שרואים למרחוק. הביחד, נס השירה והכמיהה לארץ ישראל אלו הדברים שמאחדים ומחזיקים אותם. איש חסד אמיתי היה אלי, כך ידעו לספר הנואמים על האיש שגדל בקהילת חב"ד. קיי גדל לתוך הערכים והמוסר של החב"דניקים. אלו אותם אנשים שיודעים לצוץ משום מקום עם כוס יין וחלה בערב שבת במקומות הכי נידחים בעולם. אלו שמדליקים את הנשמה היהודית במקומות חשוכים. אלו שמבקשים מאיתנו עוד שנייה בבוקר להניח תפילין בחיוך. זה החינוך שקיבל. זה מה שינק. אהבת האדם באשר הוא אדם.
03
"לפי מנהג חב"ד, אני לא הולך לתת הספד. אני הולך להגיד כמה דברים. קודם כל שאין סיבה להיות עצוב עליו (על אלי). אנחנו מדברים על בחור שחטף ירי מרגמות בעזה. כשהקב"ה רוצה בן אדם – הוא ייקח אותו. אני יודע שלאלי לא הייתה דרך אחרת: או בפיגוע או במלחמה. זו הדרך שלו. אלי תמיד היה נווד. עלה לארץ, הלך לישיבה, הלך לצבא. אז הגיע הזמן שלו לנוח", כך ספד לו אחיו כרתיאל. שלמה סובול, חברו הוסיף, "הידיים שלי רעדו כשהאיש מחברה קדישא העביר לי את התפילין. אבא שלך סיפר לי שכשהוא שמע בבוקר שיהודי נרצח בעיר העתיקה, הוא תכנן ללכת ללוויה שלו. הוא לא ידע שזאת תהיה הלוויה של הבן שלו".
לאחר ההספדים המשיך מסע ההלוויה לכיוון חלקת הקבר שהייתה מרוחקת כחצי שעת הליכה מרחבת ההספדים. מאות רבות הלכו אחרי ארונו של קיי חבריו מהצבא בראש הטור, אוחזים בדגל גדוד הצנחנים בו שירת וממשיכים בשירה. אחרי שירי הקודש הגיעו גם שירי מלחמה, בעיקר שיריו של הזמר עידן עמדי. "כאב של לוחמים" הם מלמלו בדמעות. לאחר ההליכה הארוכה התכנסו כאלף איש במערת הקבורה הענקית שבהר המנוחות. גם שם השירה לא נעצרה. הפעם הושמע הפיוט "ידיד נפש" המוכר מתפילת כניסת השבת. תוך דקות התמלא קברו של אלי בפיסות מתחנות חייו. הונחו זרי פרחים מקיבוץ נירים בו התנדב, צעיפים מהימים בגדוד, ואפילו חולצות סוף מסלול. היו גם אבנים קטנות שהניחו אלמונים שאלי כנראה לא יכיר לעולם, אבל חשו צורך להיות איתו בדרכו האחרונה.
