אורי שכטר

הטעות הכי טובה שעשינו בחיים

אורי שכטר

אורי שכטר

מנהל אגף שורשים ופעיל חברתי

 ‘גברת סוציאלית, הילדה הזאת, א’, שמגיעה אלינו היא ילדה רגישה? כי אנחנו משפחה של רגישים’. כולנו פרצנו בצחוק משחרר…

01
לפני כ – 6 שנים בתנו שחר היתה בשירות לאומי במרכז שוסטרמן בירושלים. מרכז חירום שוסטרמן לילדים ומשפחותיהם נותן מענה לילדים בגיל הרך ועד גיל 14, אשר נחשפו להתעללות נפשית או פיזית מצטברת או הזנחה חמורה הנמצאים במצבי סיכון וסכנה.  
היא סיפרה לנו שישנה ילדה בת שבע וחצי שקוראים לה א’ שעומדים לשלוח אותה לפנימיה ואם אפשר שאולי אנחנו ניקח את הילדה.
האמת שמדי פעם במהלך השנים היו ביננו דיבורים על אומנה או אימוץ אבל זה היה תמיד בגדר חלומות ודיבורים ואף פעם לא ירד למעשה בפועל.
לאחר דיון ביננו ועם כל ילדנו ולאחר התייעצות עם חבר יקר שיש לו שני ילדים באומנה שאמר לי ‘זו הטעות הכי טובה שתעשו בחיים שלכם’, החלטנו להתחיל להתקדם בתהליך.
מיד בפגישה הראשונה עם א’ התאהבנו בה והחלטנו שאנחנו הולכים על זה ובגדול.
התהליך היה מובנה ומסודר כולל פגישות שלי ושל כנה ובהמשך פגישות של כל המשפחה עם הילדה, כולל יציאה משותפת לבאולינג ופיצה, שם כל ילדנו בכו מהתרגשות כל אחד בתורו.החלטנו שלכל אחד מבני המשפחה יש זכות ווטו על המהלך הלא פשוט הזה, אפילו לנתיב בננו הקטן שהיה רק בן שש וחצי.
אני זוכר את העובדת הסוציאלית מגיעה לביתנו ויושבת בסלון עם כל המשפחה שלנו ומספרת לילדים ולנו על התהליך שהולך להיות ובסוף דבריה היא שאלה ‘יש למישהו שאלות?’ ונתיב הקטן והמתוק הרים את ידו ושאל, ‘גברת סוציאלית, הילדה הזאת, א’, שמגיעה אלינו היא ילדה רגישה? כי אנחנו משפחה של רגישים’. כולנו פרצנו בצחוק משחרר…
אני זוכר את שיום לפני שהיא הגיעה להיות אצלנו באופן קבוע היא באה לביקור לראות את החדר שלה ואת הבית שאליו היא הגיעה, שמה את הדובי הקטן שלה במיטה ואמרה לו : ‘אל תדאג אני משאירה אותך פה ומחר אני אחזור אליך’.

02
למחרת הגיע היום הגדול כנה ואני הגענו לבית שוסטרמן שם כולם חיכו לנו ולמרות שלכאורה מדובר בדבר די רגיל שקורה אצלם כולם היו עם לחלוחית של דמעות בעיניים, מכיוון שא’ הייתה אצלם כשנה שזה יחסית תקופה ארוכה.
ראינו את א’ עומדת  בכניסה מקולחת ולבושה בבגדים חדשים כשהיא אוחזת בידה מזוודה קטנה קטנה ובליבי חשבתי שזה כל מה שיש לה בחיים.
כשפתחנו את הדלתות של הרכב כדי להעלות אותה לרכב א’ התחילה לבכות ולצרוח. היא נאחזה במשקוף של הדלת ואף אחד לא הצליח לנתק אותה מהמשקוף, בעיקר נפשית יותר מפיזית.
ניגשתי לפסיכולוגית של המקום ואמרתי לה, ‘אין סיכוי שאנחנו לוקחים אותה במצב הזה’. הצעתי שהיא תשכנע את א’ ותצטרף אלינו לנסיעה ולאחר שא’ תירגע בביתנו בננו יחזיר אותה חזרה לכאן, וכך אכן קרה.
אני זוכר את הלילה הראשון לאחר שכנה הרדימה את א’ והיינו מותשים פיזית ובעיקר נפשית וצבטתי את עצמי לבדוק שאני לא חולם ובאמת עשינו את המהלך הלא נורמאלי הזה.
מהרגע הראשון שא’ נחתה בביתנו היא קראה לכנה אמא ולי אבא , בהתחלה זה היה מוזר גם לנו וגם לילדנו. אפשר לומר שהבית לאחר היום הזה רעד במשך חצי שנה עד שכל אחד מצא בו את מקומו מחדש.
לאחר שנה וחצי כשא’ חגגה יום הולדת תשע ישנו מנהג אצלנו במשפחה שכל המשפחה יושבת יחד וכל אחד מברך את ילד/ילדת יום ההולדת, אז נתיב הקטן הסתכל לא’ בעיניים ואמר לה ‘עד שהגעת אלינו לא ידעתי מהי שמחת חיים , עכשיו אני יודע מהי שמחת חיים’.
החיים גם כך במשפחה עם שישה ילדים ביולוגים הם חיים מלאים ומעניינים בלשון המעטה, אז החיים הפכו בשנים אלו להרבה יותר מעניינים.

03
אני זוכר שיום אחד נתיב מגיע מבית הספר שכולו נראה חבול אבל עם חיוך מרוצה על שפתיו. 
כנה שאלה אותו ‘נתיב, מה קרה?’ ונתיב ענה, ‘מישהו מאחת הכיתות הגבוהות בבית הספר קם בהסעה בחזרה מבית הספר ואמר דברים שפגעו בא’ אז אני קמתי והראתי לו מה זה’ וא’ הוסיפה ואמרה , ‘אמא, אל תכעסו על נתיב, הוא באמת הגן עלי’.
האמת שבדרך כלל אנחנו ממש מתנגדים לאלימות ולמכות אבל הפעם הרגשנו שנתיב עשה את הדבר הנכון, במיוחד שבמצב זה היה מדובר בילד שגדול ממנו בשנתיים.
וכך החיים ממשיכים עם עליות וירידות שלפעמים אנחנו ממש מרגישים בהם ברכבת הרים.
אני זוכר שיום אחד א’ מגיעה בוכה, שאלנו אותה ‘מה קרה?’ והיא סיפרה, ‘ אחת החברות שאלה אותי למה אני קוראת לכם אמא ואבא למרות שאתם לא באמת אמא ואבא שלי?’
וכנה ענתה לה תשובה מכוננת: ‘יש ילדים שנולדו מהבטן שלי שקוראים לנו אמא ואבא בלי שבחרנו אותם ואותך בחרנו שתהי הבת שלנו ואת לא פחות בת שלנו למרות שלא יצאת מהבטן שלי’.
וכשהשנה חגגנו לא’ בת מצווה ביחד עם חלק ממשפחתה הביולוגית שהקפדנו להיות איתם בקשר קבוע ורציף במהלך כל השנים, מסיבה עם עשרות חברות ובני משפחה רבים, למרות המורכבות, השמחה הייתה ענקית ומשמעותית.
תוך כדי השמחה חשבתי לעצמי שאני בטוח שיהיו לנו עוד לא מעט אתגרים, ירידות ועליות בעקבות ההחלטה שקיבלנו, אבל עדיין זו תהיה הטעות הכי טובה שעשינו בחיים שלנו.

שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב print
שיתוף ב email

כתבות נוספות

אלבום חדש כאב חדש

נראה שהנער המתבגר ששר פעם על אהבות כוזבות ולבבות שבורים, מצא דרך אחרת לדבר את הכאב, ולראשונה אולי

כשהחורבן קם לתחיה

“אגדת חורבן” הוא סרט שיוצא לאור בימים אלה לאחר לא פחות משמונה שנות יצירה. הסרט מתאר את סיפור

הנערים של קיץ תשס״ה

"גדלתי בנווה דקלים ויש צלקות שמגלידות לאט לאט, אבל יש געגוע שלא עובר״, אומר יהודה נאומבורג (36) כיום

מגדל של אור ואהבה

בראיון מיוחד ומרגש לגילוי דעת.  הרב יצחק דוד גרוסמן- שהפך את העמק למקום שכולו אור.“מפעלות הרב גרוסמן”, שבראשם

ההשתלטות של הרש"פ

לצד הבנייה הבלתי חוקית ביו”ש אותה מקדמת הרשות הפלסטינית, פועלת בשטח מערכה אחרת שמותירה את רשויות האכיפה כמעט

100 שנים של מאבק

ישבנו לשיחה צפופה עם ד”ר מרדכי קידר – מרצה במחלקות לערבית ומזרח תיכון, והמזרחן ד”ר אדי כהן, שניהם

מה זה להיות מכור

זאב קרומבי, מומחה להתמכרויות התנהגותיות, בשיחה עם יעל אליה מדי, על חרדות, התמכרויות וזוגיות תקופת הקורונה התאפיינה בחרדות,

גוי קדוש

כאשר מסתכלים על ירון אברהם, בן 43, נשוי ואב לשתי בנות, לא ניתן לנחש מהו המסע שעבר ושהוא

אדוני ראש העיר

בדרך העולה לירושלים, עוד רגע נכנסים בשעריה של העיר, הריאות נמלאות באוויר פסגות וניחוחות העיר המיוחדת הזו עוטפים

בניין עולם

״פתאום הבנתי שיש מישהו שמנהל את העולם. הייתי בחור שבא מחינוך אתיאיסטי לגמרי, חניך בשומר הצעיר, הרגשתי את

שקופים וכואבים

24 שנה עברו מאז שדסי רבינוביץ’ נפטרה ממחלת הסרטן כשהיתה בעשור השני לחייה. סיפורה של דסי עלה למודעות

עיתונאי שמעון שיפר

מר סקופ

יקב ירושלים אגודה חקלאית, מהיקבים הוותיקים בארץ, היחיד בעיר הקודש ירושלים, הוא גלגולו של יקב שהקים יונה מנדלסון חסיד חב”ד בשנת 1951 בין חומות העיר העתיקה בירושלים.

עופר גואטה, יקב ירושלים

אויר הרים צלול כיין

יקב ירושלים אגודה חקלאית, מהיקבים הוותיקים בארץ, היחיד בעיר הקודש ירושלים, הוא גלגולו של יקב שהקים יונה מנדלסון חסיד חב”ד בשנת 1951 בין חומות העיר העתיקה בירושלים.

גלילה למעלה