לקראת 'ימים נוראים', אכתוב הפעם בכובעי כחזן, על חזנות ועל בעלי תפילה. כדרכי, אני כותב מנקודת מבט אישית וצרה בלבד, ואינני מתיימר להקיף דמות או לחוות דעה בעלת ערך מוחלט:
01
לפני כשבועיים הלך לעולמו החזן נפתלי הרשטיק, שהעמיד דור חזנים. את קולו העשיר שמעתי מילדותי, אבל את אישיותו לא הכרתי. בעת שישבנו שבעה על אמנו ע"ה, בדיוק לפני 30 שנה, הוא הגיע בין מנחה לערבית, בעת לימוד משניות לע"נ, ואני זוכר את התפעלותי מההבנה שלו במשניות הקשות של מסכת מקוואות. טרם ידעתי אז על הרקע הישיבתי שלו. היום ב"ה יש יותר חזנים בני תורה, אבל בעבר זה היה פחות נפוץ בין גדולי החזנים.
מקומה של החזנות הוא בתפילה. ומקומה של התפילה – בבית הכנסת, מקדש מעט. אבל הקב"ה נמצא בכל מקום, קרוב גם לאלה שיקראוהו מן השדה ("העם שבשדות"), מאולם הקונצרטים, או מהמחוזות הקשים של החיים, ובלבד שיקראוהו באמת.
שרתי כמה פעמים בקונצרטים שבהם היה נפתלי ז"ל המנצח, ואז הצטערתי על כך שלא זכיתי ללמוד אצלו. אסביר: הוא עומד מולי על הבמה, והוא מנהל עמי דו שיח פרשני של ממש לקטע התפילה. הוא מדבר אלי דרך תנועות ידיו, דרך מבע עיניו והבעות פניו. אני שר, והוא כולו חי את הקטע. מדי פעם שפתיו נעות עם המילים, וקולו לא יישמע, והוא מכניס אותי לאווירה המדויקת של הקטע. הוא כאילו מזכיר לי: "אל תחשוב על הקהל, אל תחשוב על מה שמסביב, תחשוב רק על מה שאתה אומר!", "ועכשיו – מהי הכוונה שלך במילים הללו? הרי התפילה הזאת נפלאה, מבטאת את הלב בדיוק. תרשה ללב לדבר, תביע את רחשיו עד הסוף!". זה מזכיר לי אמירה של ר' נחמן מברסלב שאפשר לצעוק צעקה אדירה בלי להוציא קול כלל.
אינני חושב שהוא ענה להגדרה ההיסטורית של "ירושלמי", אבל נשמתו הייתה ירושלמית, וקוראיו הקבועים של מדור זה וודאי מבינים כוונתי. החיוך, הפירגון, המילה הטובה, היו חלק מאישיותו. כשנודע לי דבר פטירתו, נזכרתי ששמעתי אותו לפני שנים רבות שר את המילים "ברדתי אל שחת", ואולי היו אלה המילים "ולא כל יורדי דומה", כשדוד המלך מנסה לשכנע את הקב"ה שישמור על חייו, כי הרי לא תהיה לו תועלת ממנו כאן בעולם כשירד אלי קבר, הוא לא יוכל לשיר לפניו. עם קול הבס הרחב של נפתלי, יורד בסולם עוד ועוד, יכולתי להרגיש כמעט מוחשית את עומק הקבר. אולי אדם שחי בעולם הזה בתודעת הירידה לבור שחת, הקץ של חיי העולם הזה, נותן דעתו בבקשה בצוואתו, לאיזה שיר-תפילה ישירו בעת הורדת הארון אלי קבר וסתימת הגולל, כפי שעשה.
02
עובדה משמחת היא שבדור החזנים החדש יש הרבה יותר חזנים בני תורה ויראי שמים מאשר בעבר. סיפר לי ר' יונה ירד, חזן תל-אביבי, שאביו התחיל להעריץ את תפילותיו הייחודיות של החזן לייבל'ה גלנץ מאז שראה אותו יושב ולומד בבית הכנסת בת"א, בין מנחה לערבית של ימי החול. לא כל חזן היה שייך לזה בימים ההם. די לראות בכמה תשובות בשו"ת חתם סופר את יחסו לחזנים דאז… אבל כחזנים בעלי תפילה, ובלי להכליל, אין כמו להאזין לחזנות הישנה. אינני יודע מה היה שם, אבל אני מרגיש אצלם תפילה, הקשבה למילים, יצירה, העמקה, פרשנות, הבעה מוזיקלית מדויקת ואמתית. יש לנו מה ללמוד מחזני הדור הקודם. בעל תפילה חייב להיות חופשי, לא להיכנס לתבניות, לא לחקות, לא "לבצע יצירה".
03
פעם שאלתי את 'מחיה החזנות' ד"ר מרדכי סובול, מהו קטע החזנות האהוב עליו ביותר. הייתי בטוח שכמי שכתב עיבודים לכל קטע אפשרי, כמי שהכיר וידע את הסגנונות של כל חזן בהיסטוריה, הוא ישיב כך: "איך אפשר לבחור? כולם אהובים…", או לפחות יצביע על כמה מהם, אולי יתלבט לרגע. אבל הוא ענה מיידית: "ריבון העולמים של מלבסקי". התפילה הזאת היא מתוך ה"קרבנות" של שחרית, אחרי הזכרת קרבן התמיד, "ואין לנו לא כהן בעבודתו ולא לוי בדוכנו ולא ישראל במעמדו…". ד"ר סובול נפטר בפתאומיות, בהיות בנכר, בין כסה לעשור, לפני 6 שנים. באותו ערב שרתי בקונצרט בקהילה בג'ורג'יה בארה"ב, והיה זה כשעתיים אחרי שנודע דבר פטירתו. נזכרתי בתשובה ההיא שלו, ושרתי שם את הקטע הזה, בתוך הרבה קטעים אחרים, ידועים יותר ואהובים על הציבור האמריקאי.
שליח ציבור יודע מתי נפתח לבו של קהל שולחיו, מתי הקהל מבין מה הוא רוצה להגיד, והרגשתי איך דווקא שם, בקטע הלא ידוע ההוא, משום מה, נפתחו הלבבות. ומעניין שזה קרה בקטע שמתאר את החוסר במקדש ובעבודת התמיד, חוסר שאינני בטוח שהיהודי האמריקאי הממוצע יגדיר, באופן מודע, בתור החוסר העיקרי שממנו הוא סובל יום יום… יש, כנראה, איזה סוד עמוק בקטע הזה, ואכמ"ל.
04
כשאני פוגש חזן ובעל-תפילה מבוגר ירושלמי, אני שואל אותו אם הוא תלמיד של החזן שלמה זלמן ריבלין, ואם הוא תל-אביבי, אני שואל אם הוא תלמיד של החזן שלמה רביץ. הם מופתעים, אבל זה ניחוש קל מאד… אפשר לספר הרבה על שתי הדמויות הללו, אבל המשותף הוא שהם התייחסו לחזנות כאל כלי-עזר לתפילה בלבד, ושהם השקיעו זמנם ומרצם בהעמדת תלמידים צעירים, חיברו אותם לתפילה בדרך זו. סיפר לי ר' אהרון גליק: 'שרתי כמה שנים במקהלת הילדים של החזן שלמה רביץ, בבית הכנסת שבבית ספר ביל"ו בת"א. התנגדותו להקלטות הייתה עקרונית. הוא טען שאין לעשות תקליטים מחזנות, שהרי היא כולה תפילה ושייכת לבית הכנסת. תפילה זו תפילה!
אחד הדברים שהוא לימד אותנו היה לחן שלו לפסוקים ראשונים של הפטרות ידועות, כגון הפטרות "שבע דנחמתא", שמבוסס על טעמי ההפטרה. שרנו את הפסוקים אחרי התפילה, במקום "אדון עולם". ובענין העמדת תלמידים, הוא היה חונך גם מנצחים. בחגים הוא היה צריך להיות עם מקהלתו בתפילות ב"אהל שם", שם הוא היה האחראי על חזנות ומקהלות, ולכן הוא מינה תחתיו "ריש דוכנא", תלמיד בוגר, שינצח על המקהלה בביל"ו. אחד מהם, למשל, היה המנצח אברהם פרי (פרנק), ואחריו החזן הידוע יוסף מלובני. בהפוגה במלחמת השחרור, שרנו בחנוכת בית הכנסת בתל השומר, עם החזן הצבאי אברהם כרמל [היה חזן-פרשן, עם הבעה רגשית נדירה. מ.ד.], ואני זוכר את התפעלותו של רביץ ממנו'.
במקביל, אזכיר גרסה אחרת להתנגדותו להקלטות, שסיפרתי עליה, ואולי אין ביניהן סתירה. סיפר לי אחיו של נפתלי, יבלח"א החזן חיים אליעזר הרשטיק, שאצלו זכיתי ללמוד: 'כשהיה המורה שלי לחזנות, החזן והמנצח שלמה רביץ, בן 98, שאלתיו במה הוא זכה לאריכות ימים, ובצלילות הקול והשירה. הוא השיב: 'מעולם לא הקלטתי את עצמי, לא הוצאתי לאור תקליטים', (כאומר: 'אני כאן, לא הולך לשום מקום אלא ממשיך לשיר לפניך…', והוא אכן זכה לאריכות ימים מופלגת. נפטר בשנתו ה 110. מ.ד.). חשבתי לאמץ לעצמי סגולה זו, ובמשך שנים לא הקלטתי. כשסיפרתי את הדבר לגרש"ז אויערבך זצ"ל, הוא אמר: 'אינני מבין. רבנים משאירים אחריהם ספרים, חזנים משאירים אחריהם תקליטים!' ומאז התחלתי להקליט'. ■
meirdorfman@gmail.com
