לאחרונה הוזמנתי להעביר הרצאה וסדנה שעוסקת בכוחו של הסיפור.
בעולם העשייה החברתית, ישנה נטיה להישען על נתונים: תקציבים, דו"חות, ומספר האנשים שקיבלו סיוע. המספרים האלה חיוניים כדי לייצר אמינות ולהוכיח אפקטיביות, אבל נתונים פונים בעיקר לראש. כדי להניע אנשים לפעולה צריך להגיע ללב, ואת זה עושים דרך סיפורים.
ביקשתי להתחיל את הסדנה בכך שכל אחד מהמשתתפים יספר סיפור אישי מרגש. ופתאום התגלו סיפורים אנושיים יוצאי דופן:
אחד המשתתפים סיפר שהשינה שלו קלה מאוד, לילה אחד, שגרתי לכאורה, הוא התעורר בשעה שלוש לפנות בבוקר, כי אשתו התעוררה מחלום רע, והדליקה את מנורת הלילה וקראה ספר. הוא הבין שהוא כבר לא יצליח לחזור לישון, לכן הוא קם, וכעבור כמה שעות הלך לתפילת ותיקין.
אחרי התפילה, כאשר הכין את הילדים ליציאה, הגיעה אליו הבשורה המרה: באותו בוקר התרחש הפיגוע הנורא והמדמם בבית הכנסת בהר נוף. ארבעה מתפללים במניין הקבוע שלו נרצחו בדם קר. ובמהרה התבררה לו האמת המטלטלת: כל ההרוגים, ישבו בדיוק באזור שבו הוא יושב בבית הכנסת. ממש מסביבו.
כשהוא מבין את גודל הנס הפרטי וההשגחה שסוככה עליו, הוא שאל את אשתו : "תגידי, איזה סיוט היה לך באותו בשלוש לפנות בוקר?". היא הביטה בו בעיניים דומעות וענתה: "חלמתי שמשהו לא טוב קורה בבית הכנסת".
***
משתתפת אחרת סיפרה כי במשך עשר שנים ארוכות, כל חייה הבוגרים והמקצועיים, היא עבדה בעסק המשפחתי של אביה. בשלב מסוים, מתוך רצון טבעי לבנות את עצמה באופן עצמאי, היא החליטה להתקדם הלאה ולעזוב את החממה המוכרת.
היא התמודדה על משרה חדשה, נחשקת ומשמעותית מאוד עבורה, והתקבלה. אלא שאז הגיעה הדרישה הטבעית: להציג מכתב המלצה רשמי מהמעסיק הקודם שלה. כאן היא נקלעה למבוכה גדולה; היא חשה אי-נעימות עמוקה לחשוף בפני מקום העבודה החדש שהבוס הקודם שלה הוא למעשה אבא שלה. היא פנתה לאביה וביקשה ממנו לכתוב לה מכתב המלצה ענייני ויבש, כמעסיק אל עובדת.
כשאביה הגיש לה את המכתב, היא פתחה אותו. מה שהיה כתוב שם לא היה דו"ח ביצועים יבש. האב, שהיה הבוס שלה במשך עשור, שפך אל הדף מילים חמות, נדירות בעוצמתן, מפרגנות וגדושות בהערכה עמוקה ובאמון מוחלט בכישוריה ובאישיותה. המילים הללו – הגילוי המזוקק של מה שאביה באמת חושב עליה ואיך הוא רואה את ערכה – הכה בה בעוצמה. המכתב הזה לא רק סלל את דרכה לתפקיד החדש; הוא העניק לה ביטחון עצמי אדיר וצידה מנטלית שליוותה אותה, וממשיכה ללוות אותה, לאורך כל חייה המקצועיים.
***
המשתתפת השלישית הביאה אל החדר סיפור שלכאורה נשמע פשוט, כמעט יומיומי, אך הוא התגלה כאירוע המשמעותי ביותר בחייה. היא לקחה את הנוכחים אל היממה האחרונה שלפני חתונתה. הוריה עשו מעשה שהיא לא תשכח לעולם. הם עצרו את העולם מלכת. הם לקחו אותה, ורק אותה, לבדה, לארוחת צהריים שקטה ואינטימית. בתוך האינטסיביות של ההכנות, הם ישבו והכינו עבורה, באהבה ובקפידה, את כל המאכלים שהיא הכי אוהבת. הם הושיבו אותה במרכז,
ואז, אבא שלה התיישב לידה. באותה משפחה, הניגון הוא שפת הנשמה. האב החל לשיר ניגונים של דבקות, שירי נשמה ושמחה. במשך שעות ארוכות הם ישבו שם שלושתם – האב, האם והבת שעומדת לעזוב את הקן. בלי עצות, בלי תזכורות של הרגע האחרון, רק נוכחות טהורה.
***
הסיפור הרביעי היה של משתתפת שסיפרה על אביה, שהיה חולה במחלה עצבית קשה, אכזרית ומייסרת מנשוא. המחלה הזו תקפה כל סיב וכל תא בגופו, עד שכל מפרק, כל אצבע וכל תנועה קטנה הסבו לו כאבי תופת. היא נזכרה בקול חנוק כיצד פעם אחת אביה פשוט אמר לה מתוך יסוריו: "בתי, הכאב כל כך מוחלט, עד שאפילו הציפורן… אפילו הציפורן בקצה האצבע כואבת לי". לא היה חלק בגופו שלא צעק מכאב.
לילה אחד, בשעה אחת אחר חצות, השקט של הבית הופר. היא התעוררה משנתה ושמעה קול בכי חרישי, תהומי וקורע לב שעולה מחדרו של אביה. ליבה החסיר פעימה; היא הייתה בטוחה שהכאבים הפיזיים הכריעו אותו, שהגוף שלו כבר אינו יכול לשאת את המשא והוא פשוט זועק מתוך הסבל הגופני.
היא קמה ממיטתה, צעדה על בהונותיה במסדרון החשוך וניגשה אל פתח החדר. כשהציצה פנימה, היא ראתה את אביה יושב, גופו דואב ומיוסר, והוא בוכה בכי תמרורים. אך כשהקשיבה למילים שיצאו מפיו, היא קפאה על עומדה. אבא לא בכה על עצמו. הוא לא התפלל על בריאותו, ולא התלונן על הכאב הבלתי נסבל. הוא ישב בחצי הלילה ובכה בדמעות על צער השכינה, על עיכוב הגאולה, ועל הצרות, המכאובים והסבל של עם ישראל. עם כל הכאבים שפילחו את גופו שלו, הלב שלו היה פנוי לבכות את כאבה של האומה. היא הביטה בו וידעה: את המראה הזה, של אדם שכאב הכלל מניע אותו יותר מכאבו הפרטי, היא לא תשכח כל חייה.
לכל אחד מאיתנו יש סיפור, ולעיתים אנחנו לא מבינים כמה כוח יש לסיפור הזה בעולם. ■
Ori88533@gmail.com
