נתחיל בעובדה מדהימה: הלוויתן הכחול הוא היצור הגדול ביותר שחי אי פעם על כדור הארץ. בעבר ובהווה. כלומר, למרות שאנחנו מדמיינים את הדינוזאורים כיצורים הגדולים עלי אדמות, גם הדינוזאור הגדול ביותר היה קטן יותר מהלווייתן הכחול שעדיין חי ביננו כיום! (ראו בתמונה. משקלו של הדינוזאור הגדול ביותר, ארגנטינוזאורוס, הוערך בכ-70–100 טונות – כ-30 טונות פחות ממשקלו של לווייתן כחול ממוצע).
לא נתפלא אם כן שהלוויתן המסתורי שנצפה בים היווה מקור לפחד ולאימה בקרב בני קדם. יורדי הים שבדרך כלל ראו רק חלקים ממנו ואת סילוני המים שהוא מתיז, ידעו עליו מעט מאוד וחשבוהו למפלצת אדירה (בדרך כלל הם ראו את הלוויתן הראשתן, פחות גדול מהלוויתן הכחול ועדיין גדול מאוד).
כך נכנס הלוויתן למיתולוגיות רבות בקרב עמי קדם. הכנענים, הפיניקים, היוונים, הבבלים – כולם תיארו אותו כמפלצת אדירה ומפחידה. באפוס הבריאה הבבלי ׳אינומה אליש׳, הלוויתן הוא אחת מהמפלצות המרכזיות שעזרו לאלת הים ׳תיאמת׳ במלחמתה הגדולה נגד ראש פנתיאון האלים.
גם במקורות העבריים ישנה התייחסות לא מעטה ללוויתן. חלקים מהמקרא דווקא מתייחסים אליו ברציונאליות ומתארים אותו כעוד חיה גדולה שהא-ל שולט בה: ״זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדָיִם…שָׁם אֳנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן לִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק-בּוֹ״ (תהילים, ק״ד). אולם במספר מקומות במקרא באה לידי ביטוי גם האמונה של עמי קדם שהלוויתן הוא דמות מפלצתית ודרקונית. איוב למשל מפליג בתיאור הוד מפלצותו:
״תִּמְשֹׁךְ לִוְיָתָן בְּחַכָּה וּבְחֶבֶל… סְבִיבוֹת שִׁנָּיו אֵימָה… מִפִּיו לַפִּידִים יַהֲלֹכוּ כִּידוֹדֵי אֵשׁ יִתְמַלָּטוּ. מִנְּחִירָיו יֵצֵא עָשָׁן… וְלַהַב מִפִּיו יֵצֵא… יַחְשֹׁב לְתֶבֶן בַּרְזֶל… לֹא-יַבְרִיחֶנּוּ בֶן-קָשֶׁת לְקַשׁ נֶהְפְּכוּ-לוֹ אַבְנֵי-קָלַע… וְיִשְׂחַק לְרַעַשׁ כִּידוֹן… אֵת-כָּל-גָּבֹהַּ יִרְאֶה, הוּא מֶלֶךְ עַל-כָּל-בְּנֵי-שָׁחַץ״. (איוב מ).
אנחנו קוראים את הפסוקים והם נראים כמו אגדה נורדית על אבירים עם קשת וכידון שנלחמים בדרקון שאש יוצאת מפיו… אבל התיאור הזה הוא ממש מספר איוב שלנו.
הלוויתן מופיע עוד מספר פעמים במקרא תוך שהוא מתכתב עם המיתוסים הקדומים, ומככב גם לא מעט באגדות חז״ל.
אבל ב שורה התחתונה – הלוויתן ביטא את הפחדים העמוקים ביותר של האדם. את המפלצת האימתנית ביותר. שוכנת המצולות שמעט מאוד ידוע עליה.
כידוע, הפחד הכי גדול הוא אל מול דברים לא נודעים. כל סרטי האימה עובדים על הטריק הזה. אף פעם לא רואים את הדבר עצמו. רואים דלת נטרקת, רבע גוף, צללית. יוצרי הסרטים יודעים – ברגע שתראה את הדבר עצמו, לא משנה כמה מפחיד הוא יהיה – זה הרבה פחות מפחיד מהלא נודע.
והים סימל בתרבות את הלא נודע הגדול. לרבים עד היום הוא גורם חרדה של ממש. מה יש בתוך תהומות הים? וקיומן של חיות ענק שרואים רק את חלקן, כמו הלוויתן הגדול, הופכים את העסק למפחיד עוד יותר.
אם כן, מעמקי ים ולוויתן זה שילוב מפחיד ומלא יראה.
וממש באמצע יום הכיפורים, אנחנו קוראים על אחד שהתעמת בדיוק עם שני אלו – מעמקי הים והלוויתן.
יונה בורח מההתמודדות עם הפחד הכי עמוק שלו: החרדה מתוצאות מעשיו. מי שמכיר את יונה מספר מלכים יודע שליונה היו הצלחות בלתי רגילות. כל מה שהוא אומר מתקיים אחד לאחד. אבל דווקא מזה הוא מפחד – מתוצאות ההצלחה שלו שאינן בשליטתו. כשהוא הצליח בהמלכת המלך יהוא, הדבר גרם למסכת רציחות פנימיות אדירה וליצירת כאוס שכמעט מחק את שושלת בית דוד. כשיונה מקבל את הבשורה שעליו להחזיר את אנשי נינווה בתשובה, הוא יודע שיצליח, ובדיוק מזה הוא מפחד. הוא יודע שדווקא ׳הצלחתו׳ כנביא בהצלת נינווה בירת אשור עלולה להיות זו שתגרום לבסוף להשמדת ממלכת ישראל על ידי ממלכת אשור.
אבל יונה מגלה שהוא אינו יכול לברוח מתכונותיו שלו. הוא מחויב להתעמת איתן. גם אל מול רב החובל בספינה, וגם בסמל הפחד הגדול – הלוויתן שבמעמקי הים. בניגוד לסיפורי המיתוס הקדומים שבהם האלים נלחמים בלוויתן בחרבות ומנצחים אותו, יונה נבלע על ידי הפחד הגדול שלו. הוא בתוך הלוויתן. נוגע בפחד ועטוף בו. שם, לראשונה, יונה מתפלל אל ה׳, והדג הגדול פולט את יונה לחוף מבטחים.
מסעו של יונה הוא המסע שלנו בחגי תשרי. ביום הכיפורים אנחנו נכנסים עמוק לתוך הלוויתן. מפסיקים לברוח ומתעמתים עם הפחדים הכמוסים ביותר שלנו. הפחד והחטא נקשרו יחד מזה עידן ועידנים ״פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים״ (ישעיהו ל״ג). וביום הכיפורים אנחנו מתעמתים עם דברים שאולי היינו מעדיפים לשכוח. מתוודים שוב ושוב על דברים שלכאורה השתיקה יפה להם. כמו יונה אנחנו יורדים לתהומות הכמוסים, אל הלוויתן מזרה האימה (שבסוף מתגלה כאחת החיות הנעימות ביותר והכי פחות מסוכנות לאדם..), וכמו יונה במוצאי יום הכיפורים אנחנו נפלטים אל חוף מבטחים.
לאחר שיונה מתעמת עם הלוויתן ונפלט אל החוף, הוא בונה סוכה: ״וַיֵּשֶׁב מִקֶּדֶם לָעִיר וַיַּעַשׂ לוֹ שָׁם סֻכָּה וַיֵּשֶׁב תַּחְתֶּיהָ בַּצֵּל״ (יונה ד). וכך גם אנחנו – נכנסים מיום הכיפורים לחג הסוכות.
וסוכות כידוע הוא החג השמח ביותר בשנה. שלוש פעמים כתוב בו ״ושמחת בחגך״. אבל השמחה של סוכות היא לא שמחה של שכחה, של אכול ושתו כי מחר נמות, של פורקן החושים. להפך, בסוכות במקדש לא היו מנסכים כרגיל יין, שהוא סמל הפורקן והשכחה, אלא דווקא את המים – סמל הפשטות והטהרה. השמחה של סוכות היא השמחה העמוקה שבאה אחרי התעמתות וניצחון הפחדים הגדולים והכמוסים שלנו. דווקא מתוך ההתעמתות עם הקושי של יום הכיפורים באה שמחת ההשלמה של סוכות.
והינה אנחנו מתחילים להבין את הסמל הכל כך יפה שאותו אנחנו אומרים בכל סוכות:
״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹקינוּ וֵאלֹקי אֲבוֹתֵינוּ כְּשֵׁם שֶׁקִיַּמְתִּי וְיָשַׁבְתִּי בְּסוּכָּה זוּ כֵּן אֶזְכֶּה לְשָׁנָה הַבָּאָה לֵישֵׁב בְּסוּכָּה שֶׁל לִוְיָתָן״. (על פי בבא-בתרא עה,א).
סוכה של לוויתן זה כבר רמה מעל יום הכיפורים. זה לא רק להתעמת איתו. זה לקחת את הפחדים, את העור של הלוויתן, ודווקא מהם לעשות סוכה. להבין שמקור הפחד שלי, בהיפוך נכון, הוא הוא מקור השמחה. שכל תכונה שלילית שלי, אותה התכונה בדיוק היא זו שיכולה להיות מקור ההצלחה שלי. לא לברוח מהלוויתן – אלא לעשות ממנו סוכה.
בימי תחילת הסתיו עולה בשמיים קבוצת כוכבים גדולה, קבוצת הלוויתן. היא משייטת לה בין קבוצות סמוכות שכולם מעולם המים: נהר ארידנוס, דגים, דלי ועוד… אזור זה שהוא הבולט בשמי הסתיו נקרא ׳הים השמימי׳ והוא האזור החשוך ביותר בכל רקיע הכוכבים הניבט אלינו.
הלוויתן החשוך הזה, שמלווה גם מלמעלה את חגי תשרי, רומז על העימות עם הלוויתן, עם הפחד, שדווקא הוא זה שיכול להפוך למקור השמחה של ימים אלו.
