מלחמה זה אירוע טראומטי. מעט מדי תשומת לב ניתנה בעבר לתוצאות המאוחרות של הלוחמה על נפש החייל. היום יש לנושא הזה עדנה ואפילו מבוצעים מחקרים מדעיים בנושא. המחקר שיצא מאיכילוב איתר מנגנון ביולוגי במוח המאפשר לנבא תסמינים של כעס במקביל ללחץ פוסט-טראומטי. במסגרת המחקר נבדקה התגובה המוחית במצבים מעוררי קונפליקט וכעס בקרב חיילים קרביים בשני שלבים: בתקופה של תחילת הטירונות וכשנה לאחר מכן, בסיום אימון קרבי מתקדם – תקופת שירות מלחיצה הדורשת מאמץ נפשי וגופני, ומזמנת תגובות כגון הפרעות בשינה, מחשבות טורדניות, ירידה במצב הרוח, ו'פתיל קצר'.
באמצעות הדמיה מוחית תפקודית -Functional MRI , נמצא כי קיים מנגנון מוחי המקשר בין ניהול כעסים לבין התמודדות עם לחצים. השריית הכעס במעבדה בוצעה באמצעות משחק בין-אישי שכלל הצעות כספיות לא הוגנות מלוות בפרובוקציות מילוליות מצד המציע. עוצמת הפעילות המוחית שנצפתה בקרב החיילים באזור קליפת המוח המצחית בזמן הסיטואציה המרגיזה – ניבאה את הצלחת ההתמודדות הנפשית של החייל עם לחץ בזמן האימון הקרבי כעבור שנה.
במהלך השירות הלוחם עובר דברים לא קלים. לא מעט לוחמים מסתובבים עם תחושות קשות על מה שחוו בקרב, וזה משפיע על המשך חייהם. 'הלם קרב' כולל מערכת מורכבת של תסמינים שנובעים מפגיעה נפשית שקרתה למי שהשתתף בקרב, או בעקבות אירועים קשים שחווה או שחזה. באופן עקרוני אין הבדל בין נפגע הלם קרב לבין כל נפגע אחר בטראומה נפשית. החזרה המהירה של החייל הפגוע ליחידתו ולפעילותו הצבאית נחשבת כחלק חשוב בטיפול בו. יש שיווי משקל עדין מאוד בין הסיכון לעצמו וליחידתו אם יוחזר הלום הקרב לפעילות קרבית כאשר הוא עדיין אינו כשיר לכך, ובין הסיכוי למנוע ממנו טראומה לאורך ימים, אם יוחזר כמה שיותר מהר ליחידתו וישתלב מחדש בין חבריו. החזרה ליחידה יכולה גם למנוע את הסטיגמה שעלולה להידבק בו ברגע שיודח מיחידתו.
במקרים רבים, לוחמים משוחררים אינם מודעים כלל למקור הכאב הנפשי שממנו הם סובלים לאחר השחרור מצה״ל, או כיצד להתמודד איתו. והם לבד. זה אופייני מאוד מכיוון שאחת הבעיות המרכזיות בטראומה היא הנטייה שלה לבודד את האדם מסביבתו.
יש מיזם בשם 'מסע שחרור', שבו צוות ששירת יחד בצה״ל מוזמן להתארח אצל קהילה יהודית בחו״ל, ושם, יחד עם צוות טיפולי, אנשי הקבוצה מתנתקים ומעבדים את החוויות המורכבות שלהם מהשירות הצבאי. הלוחמים המשוחררים הרבה פעמים אפילו לא מודעים לעד כמה הטראומה מנהלת אותם, ומצמצמת תנועות ויכולות שלהם. לעיתים הלוחמים אפילו לא יוכלו לקשר בין הכאב בנפשי שלהם לבין הקרב, ובמסע ובמעגלי שיח העמוקים הם יכולים לגלות את עצמם מחדש. ובעיניי – נפש שמרגישה זה בסופו של דבר יתרון, גם אם השריון של הלב הוא מחורר. ■
