המסורתיים – החל החסר בפאזל?

הדת חשובה לי ועכשיו הכל בסכנה״, בספונטניות של רגע העזתי ונשקתי לראשו. הנה רבותי, האנשים שחלק מאיתנו כל כך מזלזלים בהם – יהודים שתומכים בנתניהו, כי הוא מבטיח להם זהות.
התראיינתי אצל שרון גל מול דניאלה וייס. השאלה שנשאלה היא מדוע היא לא באה להפגנה ותשובתה היתה כי לפני כן היא דורשת התחייבות על כך שהליכוד יבנה בכל מלוא רוחב הארץ. דבריה הופצו ברבים ואפשר לקרוא אותם בהרחבה.
לעניות דעתי היא טועה והטעות אינה רק שלה, אלא של דור שלם שרואה את עצמו כאליטה מובילה ומצפה שההמון יקבל זאת וינהג בהתאם. יש סיבות לתפיסה הזו. אחרי הכל חיים בינינו אנשים שחוללו את המהפכה הגדולה ביותר בדור האחרון. אל מול חומות של התנגדות ואי היתכנות הם דחפו והקימו את ההתיישבות המפוארת ביהודה ושומרון. אם הם היו ממתינים להסכמות לאומיות, היינו יושבים כולנו צפופים בין גדרה לחדרה ומביטים אל ההרים המאיימים בחרדה. בזכות אנשים כמוה, התרחבה ארצנו הקדושה ורחב ליבנו. עוד יבואו ימים ויבנו על שמם אוניברסיטאות וגשרים.
אבל הטעות העמוקה היא באי הבנת הימים האפורים שבאים אחרי כל פריצה גדולה. חיי החולין שאין בהם דרמות גדולות ולא ביטויי רוח נשגבים. אבל בימים האפורים האלה, מתרקמים החיים עצמם ולנו באיזשהו מקום, קצת קשה לחדול לחלום.
הליכודניקים הם הקבוצה האתנית העוצמתית ביותר בישראל. הם ביטוי אותנטי ללב של האומה והם אלו שמחזיקים את היהדות שלא תיפול. מוזר לחשוב על זה כך, כי אחרי הקידוש הם הולכים לכדורגל ולא כל כך ברורה התפיסה התיאולוגית של רבים מהם, אבל העובדה הברורה היא שבלבם פועם דופק יהודי.
הסיפור של הממשלה הזו לא הולך להיגמר בקרוב. פריצת החומות והכנסת האויב אל קודש הקודשים של השלטון הישראלי, משבשת את הרצון היהודי הקולקטיבי. ה'רצון האזרחי', שמבקש לתת חיים שווים וחסרי צבע למיליוני האזרחים, מבקש להחליף את ה'רצון היהודי' או ה'ציוני' אם תרצו. לא מנצחים דבר כזה בקלות כל כך.
האתגר שלנו היום הוא להעמיק את המחנה הלאומי ולהעשיר אותו ככל יכולתנו. להתחבר אליו – לא כדי להבטיח מפגינים למזימות הפינויים של גנץ – אלא כי אנחנו רוצים להשלים את עצמנו. להתחבר אל עוד חלק בפסיפס היהודי המתחדש כאן.
אנחנו זקוקים לענווה גדולה כדי לרצות להיות במקום היהודי הפשוט. להיות עממיים. זה לא מחייב שניסוג מאמונותינו ומתפיסות העולם שלנו, אלא שנחשוף את הקומה האנושית המשותפת – אנחנו בנים ובנות להורים קדושים ומאוד משמח אותנו להיות עם האחים והאחיות שלנו.
פגשתי בהפגנה בחור חילוני שעובד כמהנדס מחשבים מהרצליה. והוא מספר איך שנמאס לו שדוחפים לביתו תכנים להט״ביים בבית הספר. הוא חרד על זהותו היהודית ולמרות שהוא בינתיים חילוני גמור, הוא מבין שעליו להתעורר ולעשות משהו בעניין. אבל הוא לבד והוא פוחד מהמחירים הכואבים שיאלץ לשלם אם יעז לדבר. אתם יודעים מה המשמעות עבורו, כשהוא מבין שיש לו אחים 'דתיים לאומיים' שיודעים לומר לו מילה טובה? שמבינים את העולם שלו?
כך זה נראה היום – צריכים לעבור מ'מועצת יש״ע' אל 'מועצת העם'. להתמודד עם החיים מתוך הביחד הזה ולא רק כקבוצת מתיישבים בעלי השפעה. נלמד מהקיבוצים שעשו דברים גדולים עבור הארץ הזאת, אבל התקשו להתחבר ובסוף הפכו מקבוצה מובילה, לעוד קבוצה חברתית סגורה.
אולי תקוות הזמן הזה היא ביצירת קומה חדשה בזהות הלאומית המשותפת שלנו.