המקום שבו כולם רוצים להיות חוגג יום הולדת

מדינת ישראל קמה בחיפזון, באתו ליל שישי ה באייר תש"ח. דוד בן גוריון הכריז בפאתוס על הקמת מדינת ישראל, אך המדינה הייתה עסוקה בלהגן על חייה. למעשה, בחירות נציגים לרשות המחוקקת התקיימו לראשונה בכ"ד בטבת תש"ט, יותר משמונה חודשים לאחר הכרזת הקמת המדינה.
הרשות המחוקקת נקראה אז 'האספה המכוננת', והישיבה הראשונה של נציגיה שזה עתה נבחרו נערכה בט"ו בשבט תש"ט, 14 בפברואר 1949, בבניין הסוכנות היהודית בירושלים. רוב חברי האספה הגיעו לירושלים דרך שער הגיא, ושם עצרו לנטיעת עצים בטקס רב רושם. מאז ועד היום, הפך טקס נטיעת עצים בירושלים וסביבותיה לחלק בלתי נפרד מחגיגות יום הולדתה של הכנסת.
יומיים לאחר אותה ישיבה ראשונה הוחלט לקרוא לרשות המחוקקת של מדינת ישראל 'כנסת', כשמקור השם לקוח ממוסד 'כנסת הגדולה' של חכמי ישראל, שהתכנס בירושלים לאחר ששבו היהודים מגלות בבל, והכריע בסוגיות משפטיות והנהגתיות. גם מספר חברי הכנסת תואם למספר חכמי הכנסת הגדולה ועומד על 120 חברים.
שאר ישיבות הכנסת התקיימו בתל אביב במשך כמעט שנה, עד ההחלטה הרשמית בחודש כסליו תש"י לקבוע את מושבה הקבוע בירושלים. כ-16 שנים התקיימו ישיבות הכנסת בבית ארזי-פרומין ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים, עד שעברה למשכן הכנסת המוכר לנו כיום.
לכבוד אותה ישיבת כנסת ראשונה כתב המשורר נתן אלתרמן בטור השביעי רשימה מיוחדת בשם 'עם כנסת ראשונה'. ברשימתו התייחס אלתרמן לנאומי הכנסת, לימי השגרה שעוד נכונו לפרלמנט מדינת ישראל, לצורך להקפיד על היושר והצדק ועוד.
"ספק אם יש עוד מדינה בעולם שאזרחיה כה מעורבים בנעשה בפרלמנט שלה"
השבוע חל חג ט"ו בשבט, ובכנסת חגגו את יום הולדתה ה-74 במגוון אירועים ופעילויות, וביניהם ביקורי תלמידים, חיילים, שוטרים, אזרחים ותיקים, חניכי תנועות הנער ועוד. את הטקס פתח יו"ר הכנסת, ח"כ אמיר אוחנה, בנטיעות כמובן.
בהמשך אירח ח"כ אוחנה בכנסת את כיתות ב מבית הספר דוד בלוך בתל אביב, שבו לומדים ילדיו – אלה ודוד בני ה-7. יו"ר הכנסת בחר להקריא לילדים את הסיפור 'מעשה בתפוח ירוק', מאת הסופר הסרוג אמיר מויאל, וסיפר להם כי עד הרגע שנבחר לכהן כחבר כנסת, לפני שבע שנים, מעולם לא היה במליאה, וכי יש להם זכות להיות במקום שהרבה אנשים רוצים להיות בו – ואולי ביום מן הימים אחד מהם ישוב אליו כחבר כנסת.
בנוסף התקיימה גם ישיבת מליאה מיוחדת לרגל יום הולדת הכנסת. במליאה נשא אוחנה נאום שעסק בחשיבות מוסד הכנסת. לדבריו: "מאז (כינונה של הכנסת) ניטעו, ברוך השם, הרבה עצים בארץ ישראל הפורחת והצומחת, והרבה רגעים גורליים עברו על הכנסת. רגעים של רוממות רוח, ורגעים של אבל. ראשי ממשלה ויושבי ראש כנסת התחלפו לרוב, אך הכנסת, החוגגת היום את יום הולדתה, הייתה ונותרה מעוז הדמוקרטיה הישראלית, התגלמות ריבונותו של העם".
עוד אמר אוחנה כי "הכנסת היא המוסד הלאומי היחיד שכל חבריו, מאה ועשרים במספר, נבחרים על ידי אזרחי ישראל. ולכן היא משקפת בצורה הנאמנה ביותר את רצון הציבור... ספק אם יש עוד מדינה בעולם שאזרחיה כה מעורבים – מעשית ורגשית – בנעשה בפרלמנט שלה, ומלאים רצון לפעול לטובת עתידה וגורלה של מדינתם".
אוחנה סיים במילותיו של יושב ראש הכנסת הראשון, שפרינצק, שאמר ביום השנה הראשון להיווסדות הכנסת: "'תוסיף השנה הבאה בַעבודת הכנסת להגשמה הנכונה של ציווייה ומגמותיה של האסיפה המכוננת; יגבר כוח כשרונה ויכולתה של הכנסת ­ נושאת סמכות העם בישראל'. אמן כן יהי רצון".
450 הצעות
באותה אספה ראשונה והיסטורית, למרות ששמה של הכנסת טרם נבחר, כבר היה סמל למדינה הצעירה. מועצת המדינה הזמנית שניהלה את המדינה מייד לאחר הקמתה הקימה את ועדת הסמל והדגל, וזו פרסמה מכרז לקבלת הצעות לסמל המדינה. לא פחות מ-450 הצעות הוגשו לוועדה, אשר התחייבה לדון בכל הצעה והצעה.
לבסוף נבחרו שלוש הצעות סופיות, והן הובאו בפני חברי מועצת המדינה הזמנית. בשלוש ההצעות כיכבה המנורה, אם כי בצורות שונות. בין ההצעות הייתה הצעתם של אוטה וליש ווינד סטרוסקי, שכללה מגן שבחלקו התחתון מנורת שבעת הקנים הדומה למנורה שבתבליט שער טיטוס ברומא, ובחלקו העליון מופיעים שבעת הכוכבים מהצעתו של הרצל לדגל המדינה העתידית.
ההצעה השנייה הייתה של המעצבים איתמר דוד וירחמיאל שכטר. דוד (המוכר לכולנו מפונט דוד הנפוץ) עיצב כמה משטרות הכסף הראשונים של המדינה הצעירה, בולי דואר, מבני ציבור ועוד. הצעתם של השניים כללה מנורה בעלת שבעה קנים עומדת על שלוש רגליים, לולב ושופר, כוכבי זהב וכן הכיתוב 'שלום על ישראל'. במועצת המדינה הזמנית היו הדעות חלוקות לגבי ההצעה הנ"ל, והוחלט להציג את הסמל פעם אחת עם השופר והלולב ופעם אחת בלעדיהם.
בהמשך נגעו הדיונים בשאלה האם הסמל דתי מידי, או שמא להפך – אינו דתי מספיק. גם שאלת הקשר לסוציאליזם הועלתה, ולבסוף נבחרה הצעתם של האחים שמיר.
האחים גבריאל ומקסים שמיר נולדו ברוסיה, ולמדו שניהם בבית הספר לאומניות בברלין. הם עלו לארץ בשנץ 1934 לפני מלחמת העולם השנייה, ועברתו את שם משפחתם משפטלוביץ' – לשמיר. האחים הקימו סטודיו בתל אביב, היו ממייסדי 'אגודת הציירים העבריים לגרפיקה שימושית בארץ ישראל', ועסקו בעיצוב כרזות, פרסומות ועוד.
בחירת הסמל
בתאריך יי"אבשבט תש"ט, 10 בפברואר 1949, נבחרה הצעתם של האחים לסמל מדינת ישראל – ארבעה ימים בלבד לפני ישיבת הכנסת הראשונה. האחים הציעו בתחילה מגן שבמרכזו מנורת שבעת הקנים בעיצוב מודרני, כשמעליה מסודרים בשורה שבעת כוכביו של הרצל, ומשני צדדיה ענפי זית. לא ידוע האם המעצבים קיבלו השראה מנבואת זכריה, בה מראה המלאך לנביא "מנורת זהב כולה וגלה על ראשה ושבעת נרותיה עליה.. ושניים זיתים עליה אחד מימין הגלה ואחד על שמאלה" (זכריה, ד', ב'), היות ולא התייחסו לכך באופן מפורש.
גם לגבי הצעתם של האחים שמיר היו למועצת המדינה הזמנית השגות. המועצה החליטה כי ההצעה תשמש בסיס לסמל המדינה, אולם עיצובה המודרני של המנורה נראה בעיניהם לא מתאים. האחים שמיר התבקשו לעצב את המנורה בדומה למנורה המופיעה בתבליט שער טיטוס, דבר שמסמל את חזרת המנורה למקומה האמיתי ואת שיבת עם ישראל לארצו.
התבליט המדובר נמצא על אחד מעמודיו של שער טיטוס ברומא, ומתאר תהלוכת ניצחון של הרומאים על היהודים לאחר המרד הגדול והחרבת בית המקדש השני, בשנת 70 לספירה. בתהלוכה נראים עבדים יהודים מובלים על ידי חיילים רומאים מנצחים, ונושאים עימם שלושה מכלי בית המקדש: מנורת שבעת הקנים, שולחן לחם הפנים וחצוצרות.
ענפי הזית מצדדי המנורה מצאו חן בעיני הוועדה, יותר מהשימוש בסמלי השופר והלולב – שהיו בעלי אופי דתי ברור. חברי הוועדה גם העדיפו את ענפי הזית כמסמלי שלום על פני הכיתוב של דוד ושכטר, אולם ביקשו להוסיף את שמה של המדינה, 'ישראל', בתחתית הסמל. שבעת כוכביו של הרצל, שהופיעו גם הם בשלוש ההצעות, הושמטו מהסמל כליל.
שלושה חודשים לאחר בחירת הסמל, בחודש מאי 1949, נקבע מעמדו המשפטי והמדיני של הסמל הנבחר בחוק בשם 'הדגל, הסמל והמנון המדינה'. מעמד הסמל קיבל חיזוק נוסף לפני כחמש שנים, בקיץ 2018, כאשר אישרה הכנסת את חוק יסוד: ישראל - מדינת הלאום של העם היהודי.
כיום מופיע הסמל במספר גרסאות, וביניהן: המנורה, ענפי הזית והמילה 'ישראל' בצבע זהב על רקע כחול, לחילופין בצבע לבן/כסוף על רקע כחול, ולעיתים אף בשחור לבן או בתבליט ללא צבע. הסמל מופיע על דגלים, על מסמכים רשמיים של המדינה, במוסדות המדינה השונים ועוד.
משורר הילדים המוכר, רפאל ספורטה, חיבר שיר קצר על סמל המדינה לאחר שנבחר, בשם 'מנורה וענפי זית', בשירו כתב: "מנורה וענפי זית, זמן טוב ואור יהל – אור בארץ, אור בבית, ושלום על ישראל". ולנו לא נותר אלא לומר – אמן.