מגזין

הנערים של קיץ תשס״ה

מאת:מוריה אופיר

16 שנים חלפו בלי הים הכחול והחול הזהוב. 16 שנים של כאב. ושוב קיץ, ושלושת השבועות ושוב חופש גדול, אבל מאז אותו הקיץ משהו בימים האלה תמיד חוזר לשם ﭏ ישבנו לשיחה מיוחדת עם שלושה אנשים בוגרים שחלק בתוכם תמיד יישאר אותו הנער מגוש קטיף ﭏ שמענו על הכאב, הצלקות, האמונה והמבט לעתיד, אבל בעיקר – על הזיכרונות ﭏ געגוע בטעם של חול וים

"גדלתי בנווה דקלים ויש צלקות שמגלידות לאט לאט, אבל יש געגוע שלא עובר״, אומר יהודה נאומבורג (36) כיום איש פרסום מגוש עציון, שהיה נער בן 20 בימי גירוש גוש קטיף. “בתקופה הזו הייתי יחד עם חברים במטה שקראנו לו ‘לוקחים אחריות’. במטה גייסנו אנשים ועבדנו על הכנסת אנשים לגוש. היינו נערים צעירים, אבל הזזנו דברים והיינו מנוע חזק בהתנגדות יום יום״.

פנחסי בר און (31), כיום קבלן בנייה ושיפוצים, היה נער בן 15 בזמן הגירוש. הוא נולד וגדל באלקנה, במשפחה דתית לאומית עם עוד שבעה אחים. בחודשים שלפני הגירוש השתתף בהפגנות, תליית מודעות וחסימת כבישים, “מה שגרר הרחקה שלי מהישיבה התיכונית בה למדתי״, הוא משתף. “לאחר עזיבת הישיבה עברתי לגור במלון חוף דקלים יחד עם איתמר בן גביר, בנצי גופשטיין וחברים יקרים נוספים ושינינו את שמו ל״מעוז הים״. במלון הנטוש הקמנו נקודת ישוב חדשה שהביאה איתה מאבקים עם המשטרה, הצבא והערבים שגרו בכפר המואסי הצמוד. לאחר תקופה עמוסה באירועים ובפעילות גורשנו מהמלון ועברתי לישוב נצרים״.

צילום | ויקיפדיה

דינה אברמסון: אותו הרגע הגיע. שתלתי באדמה שתיל קטן מעל בקבוק זכוכית שטמנתי באדמה ובו הסיפור שלנו, מתוך אמונה שיום יגיע וילדיי ישובו לגוש קטיף ואולי ימצאו את מה שהותרנו מאחור

לעומתם דינה אברמסון (38) החליטה לנקוט בגישה אחרת: “מה שהוציא אותי מביתי איננו אריק שרון או חייל, אלא הקב״ה בכבודו ובעצמו ולכן אין בי כעס על אף אחד. ישנה רק שאלה מהו רצון הבורא, למה כוונתו ואיך אוכל להגשים אותה ביעד הבא״.

גירוש מול מצלמות ה-BBC

אברמסון מתגוררת כיום בנחלים, פרסומאית ומרצה לשיווק. היא התגוררה בישוב נצרים בתקופת הזמן בה הייתה בת 18-23. “הגעתי לשם כבת שירות ונשארתי במקום לאורך כל תקופת הלימודים שלי כסטודנטית לתקשורת במכללת ספיר הסמוכה,״ היא מספרת. “נצרים היה ישוב מבודד שנמצא כחמש דקות מהעיר עזה. הגישה אליו התאפשרה רק בעזרת רכבי צבא משוריינים כמו ספארי צבאי או אוטובוס ממוגן ירי מלווה בג’יפ מאחור ומלפנים. מחבלים היו באופן קבוע על ציר הנסיעה, אבל בתוך הישוב היו שקט, פסטורליה, עצי מנגו וחממות של עגבניות שרי אינסופיות. מעל הכול התגוררו שם האנשים הכי מדהימים ביקום, המשפחות הכי אידיאליסטיות שאי פעם תכירו, פאזל אנושי שכמותו לא פגשתי מאז בשום מקום״.

בתקופת הגירוש עצמו אברמסון הייתה סטודנטית צעירה לתקשורת במכללת ספיר הסמוכה ועסקה בפעולות מעשיות בתחום לקידום המצב. “הייתי בת 20 וכחלק ממערך הדוברות של גוש קטיף התפקיד שלי בנצרים ובגוש היה ללוות עיתונאים מכל העולם ולספר להם את הסיפור שלנו. בכל בוקר הייתי פוגשת כתבים מרשתות CNN או BBC   או כתבים ישראלים ומפגישה אותם עם הסיפורים האנושיים כדי שהם יוכלו להזדהות באופן רגשי עם הסיבות שגרמו לנו לגור שם״. לאורך כל התקופה שבין החלטת הממשלה על גירוש התושבים ועד לגירוש עצמו היה לה את ‘יומן נצרים’ – טור אישי במעריב. “ביומן העליתי את כל החוויות והתחושות שלנו – התושבים – והופעתי באופן קבוע בתכניות האירוח בטלוויזיה כדי לספר את האמת שלנו. בטורים שכתבתי ב״יומן נצרים״ שיתפתי את הקוראים בהתלבטות העמוקה האם להאמין שהגירוש אכן יגיע, האם עלינו להתבצר, מה צריך לעשות כדי לעצור את הגזירה הנוראה ושיתפתי אותם ברצון הגדול להישאר בביתנו״.

פנחסי בר און (31), כיום קבלן בנייה ושיפוצים, היה נער בן 15 בזמן הגירוש. הוא נולד וגדל באלקנה, במשפחה דתית לאומית עם עוד שבעה אחים. בחודשים שלפני הגירוש השתתף בהפגנות, תליית מודעות וחסימת כבישים, “מה שגרר הרחקה שלי מהישיבה התיכונית בה למדתי״, הוא משתף. “לאחר עזיבת הישיבה עברתי לגור במלון חוף דקלים יחד עם איתמר בן גביר, בנצי גופשטיין וחברים יקרים נוספים ושינינו את שמו ל״מעוז הים״. במלון הנטוש הקמנו נקודת ישוב חדשה שהביאה איתה מאבקים עם המשטרה, הצבא והערבים שגרו בכפר המואסי הצמוד. לאחר תקופה עמוסה באירועים ובפעילות גורשנו מהמלון ועברתי לישוב נצרים״.

צילום | ויקיפדיה

"פנחסי בר און: אני גאה מאוד בכך שבגיל כל כך צעיר עזבתי את הלימודים ועברתי לגוש כדי להתנגד לגירוש. החוויה הזו עיצבה את המשך חיי וביגרה אותי מאוד"

מה נשאר איתך מיום הגירוש?
“ביום הפינוי הייתי בקראוון שלי וזעקתי עד לב השמיים. לא אפשרתי לחיילים להיכנס לצורך הפינוי אבל… אותו הרגע הגיע. שתלתי באדמה שתיל קטן מעל בקבוק זכוכית שטמנתי באדמה ובו הסיפור שלנו, מתוך אמונה שיום יגיע וילדיי ישובו לגוש קטיף ואולי ימצאו את מה שהותרנו מאחור״.
גם פנחסי בר און משתף בזיכרונות היום האחרון שלו בגוש קטיף. כשבוע לפני הגירוש, הוא נעצר על ידי המשטרה והוצא מהגוש. “עצרו אותי תוך שהמשטרה תופרת לי תיק באשמת שווא ובעקבות זה נכנסתי לכלא למספר חודשים שאחריהם שהיתי כשנה במעצר בית. באותה תקופה היה בי כעס גדול על הממשלה, על הצבא ועל תושבים ואנשי ציבור, שסייעו למערכת לגרש את היהודים מחבל עזה וצפון השומרון. כעס שבא ביחד עם אכזבה גדולה״, הוא אומר. “כילד ששמע שוב ושוב אמירות כמו “היו לא תהיה״ באמת הייתה בי התקווה שהגירוש לא יבוצע, אבל בד בבד דיברתי עם אנשים שגורשו מימית והבנתי שהגירוש בהחלט יכול לקרות״.
שיחתנו עם ראשי כולל וישיבת הר הבית נערכת לא במקרה בימי בין המצרים, תקופת חורבן המקדש. בימים הללו מדי שנה נרשמת עלייה חדה בכמות העולים להר הבית, שמתעצמת בכל שנה. שיא העולים נרשם ביום תשעה באב. בשנה שעברה, תחת מגבלות קורונה קשות וקבוצות של שלושים איש בלבד, עלו מאות אנשים בצום.
“העבודה העיקרית שלנו בימים הללו היא לחזק את אחיזת הקודש ועם ישראל בהר הבית״, מחדד הרב וולפסון. “דרישת המקדש בדורנו מתבטאת בעיקר בלימוד הלכות המקדש ובעלייה לתפילה בקדושה ובטהרה, בהדרכת רבותינו להר הבית. זה מה שמקרב בפועל את בניין המקדש״. כשאני מבקש ממנו לרדת קצת למציאות ולהצביע על הפרקטיקה שבדברים, הוא מקריא לי ממכתביו של הרב מרדכי אליהו זצ״ל, בהם קרא להקים בית כנסת בהר הבית בסמוך לשער הרחמים. “זו המשימה הבאה של עם ישראל״, אומר הרב וולפסון. “ישיבת הר הבית צריכה מקום קבוע לתפילה ולימוד בהר הבית, ובתשעת הימים אנו מקיימים קמפיין גיוס המונים לביסוס הישיבה והכולל. גם למי שזוכה לעלות לעתים נדירות – או עוד לא זכה כלל, יש הזדמנות לעזור לנו להמשיך את השינוי המדהים שמתרחש בהר הבית ולהיות שותף בתפילות המתקיימות מידי יום במקום המקדש״.
את שאלת סיום הראיון, האם הוא לא חושב שהוא חולם רחוק מדי, הוא מבטל במחי יד.

“לא אשכח לעולם את הנסיעה האחרונה שלי. יצאתי מנצרים, אזוק לשני שוטרים שיושבים מבין שני צדדיי וצוחקים עליי. הם אמרו שכדאי שאסתכל טוב מבעד לחלון כי זו פעם אחרונה שאני אראה את חלקת הארץ הזו. אני גאה מאוד בכך שבגיל כל כך צעיר עזבתי את הלימודים ועברתי לגוש כדי להתנגד לגירוש. החוויה הזו עיצבה את המשך חיי וביגרה אותי מאוד: מילד בן 15 הפכתי למבוגר, וכחלק מהתהליך עזיבת הלימודים לא חזרתי ללמוד במסגרת מסודרת. הלכתי לעבוד בחוות חקלאיות ובהמשך בבנייה – מקצוע שאני מתמיד בו, אוהב ומתפתח בו גם בימים אלו. לא מתוך כורח, אלא מתוך בחירה יומיומית״.

צילום | ארכיון גוש קטיף

“אני בוחר לא לכעוס״

“היום אני אחרי טיפול שארך שנתיים,״ אומר נאומבורג בפתיחות. “אני בוחר לא לכעוס. היו שנים שסחבתי כאבים והיום אני לא אגיד לך שאני חי עם מה שהיה בשלום – זה כואב לי ואני חולם על זה – אבל אני לא עסוק בלכעוס. אני עסוק בלהתקדם ולהמשיך לתרום ולתת היכן שניתן, אני לא נותן לכאב לשתק אותי״.
הגירוש השפיע על האמונה שלך?
“אני לא בדיוק אותו דתי שהייתי, עם הפאות הארוכות והכיפה הגדולה, אבל זה יהיה לא פייר להגיד שהכל נוצר בגלל הגירוש. ברור שהגירוש גרם לשאילת שאלות ולתזוזות מסוימות, אבל אני לא יכול להגיד שאני כועס על הקב״ה ולכן השתניתי. היה פה תהליך שהורכב מדברים נוספים״.
אברמסון מדגימה את הערכים וצורת החיים האידיאליסטית שאפיינו את תושבי הגוש: “רב הקהילה, הרב ציון טוויל, הכין את הקהילה באופן מדהים: לפני הפינוי הוא עמד בסמוך לארון הקודש והסביר לנו שאנו נמצאים כאן בשליחותו של הקב״ה ושהשליחות לא מסתיימת, אמנם באופן טכני אנחנו עוזבים את נצרים אולם השליחות שלנו למען עם ישראל ממשיכה. וכך באמת היה: תושבי נצרים עברו לגור במקומות בהם הם יכולים להמשיך לבצע שליחות. בגבול מצרים בחולות חלוצה הוקמו מחדש החממות החקלאיות ובישוב אריאל הוקם גרעין של קירוב למען חיבור בין עם ישראל״.

בהמשך אברמסון שימשה כעיתונאית והחלה לכתוב בעיתון “בשבע״. “העורך עמנואל שילה נתן לי הזדמנות לסקר ולכתוב כתבות עומק על מצבם של המגורשים מדי שבוע. יכולתי לספר מה באמת קורה. צריך להבין שאנשים עדיין גרו באוהלים בצומת חודשים על גבי חודשים. באופן טבעי ובהמשך ללימודי בתקשורת המשכתי את דרכי בעולם העיתונות״.

בין היתר כתבה אברמסון במקור ראשון, שימשה ככתבת חדשות באזור שדרות ועוטף עזה בחדשות מבט, כתבת תחקירים בערוץ 13, מגישה בערוץ 20 ועורכת יהדות בערוץ מאקו. “אפילו השתתפי בתוכנית ריאליטי בשם “מחוברים״ שבה שיתפתי את הצופים ברגשות שלי בעקבות הגירוש מגוש קטיף,״ היא מציינת.

גם בר און נעזר בתקשורת כדי לבטא את תחושותיו מאותה התקופה וכדי להנגיש את המצב עבור שאר הציבור, ולא רק זה הישראלי.

“במהלך התקופה של המאבק בגירוש והמגורים במלון התחבר אלי צוות צילום שצילם סרט תיעודי על תקופת הגירוש עבור הקהל האמריקאי ובחר להתמקד במספר אנשים ובצורה בה הם עוברים את התקופה ומתמודדים עם העקירה. הסרט נשאר אצלי כזיכרון  מתקופה עמוסה, מאתגרת ומלאת חוויות, וכשאני צופה בו מידי שנה בתשעה באב אני נזכר כיצד נלחמנו, האמנו, התפללנו ונתנו מעצמנו המון כדי לנסות להכשיל את התוכנית הזו״. “בתור נער הבנתי שיש לנוער הרבה כוח להשפיע,״ מדגיש נאומבורג. “לא להישאר בתוך הקונכייה ולהגיד, ‘מה זה עוזר מה שאני עושה?’, אלא לנסות להשפיע, כי יש השפעה״.

“במהלך התקופה של המאבק בגירוש והמגורים במלון התחבר אלי צוות צילום שצילם סרט תיעודי על תקופת הגירוש עבור הקהל האמריקאי ובחר להתמקד במספר אנשים ובצורה בה הם עוברים את התקופה ומתמודדים עם העקירה. הסרט נשאר אצלי כזיכרון  מתקופה עמוסה, מאתגרת ומלאת חוויות, וכשאני צופה בו מידי שנה בתשעה באב אני נזכר כיצד נלחמנו, האמנו, התפללנו ונתנו מעצמנו המון כדי לנסות להכשיל את התוכנית הזו״. “בתור נער הבנתי שיש לנוער הרבה כוח להשפיע,״ מדגיש נאומבורג. “לא להישאר בתוך הקונכייה ולהגיד, ‘מה זה עוזר מה שאני עושה?’, אלא לנסות להשפיע, כי יש השפעה״.

“בעיניי זה מדהים ומעורר מחשבה כל פעם מחדש לראות כיצד מי שניהלו את המאבק היו בהרבה מאוד מקרים דווקא נערים ונערות צעירים שפעלו ביעילות ובנחישות כדי למנוע את העקירה״, מחזק את דבריו בר און, “דווקא הגופים הגדולים והממוסדים ופעילי הציבור המפורסמים, שהיינו מצפים מהם לנהל את המאבק, התעייפו ולפעמים אפילו בגדו בציבור שלהם בניהול המאבק ובתהליך הגירוש עצמו תוך שהם משתפים פעולה עם כוחות הגירוש״.

 למה אתם הכי מתגעגעים?
בר און: “לים, לרעש הגלים, לצלילות, לדייג ולחתירות על החסקה״.
נאומבורג: “הכי מתגעגע לבית. חוץ ממנו גם לחברים, לאנשים, לים״.
אברמסון: “אני מתגעגעת לנצרים ולשקיעה המרהיבה על גגות הבתים, אבל בעיקר מתגעגעת לאנשים היקרים שגרו שם, בשום מקום בעולם לא תמצאו אנשי אמונה שכאלו״.
עוד נחזור?
“אני מאמין שעוד נחזור לגוש קטיף,״ אומר בר און, “אבל לפני שנזכה לחזור לחופי הים המופלאים ולאדמה היפה והמבורכת הזו יש לנו עוד כמה מטלות דחופות יותר שצריך לטפל בהם בתוך גבולות הארץ הקיימים…לאחר שנסיים אותם נוכל להתפנות ולטפל גם בחבל עזה. אני בכל אופן מקווה שישמרו לי את המקום של החדר שלי במלון״.
“אני מתפלל כל הזמן שנחזור לשם,״ משתף נאומבורג. “אם לא אני אחזור – הבנים שלי יחזרו, אם לא הם – הנכדים, אם לא הם – הנינים. נחזור לשם, רק צריך לרצות״.
השנה החליט בר און, באישורו של הבמאי, להעלות את הסרט ליוטיוב כדי להפיץ את הזיכרון מהגוש ואתה מה שהוא וחבריו עשו כדי שהוא לא ייצא לפועל, ולשמר אותו. 
“הוא יעלה לרשת קצת לפני תשעה באב תחת השם the block (כך שם הסרט ביוטיוב במקור, מ״א) ואני מזמין את כולם לראות אותו״. 

שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב print
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לכתבות נוספות באותה קטגוריה

ההתנתקות החדשה

01 מאז לידתו של הציבור הדתי לאומי בימי הרב קוק והרב ריינס, בניו ובנותיו הסרוגים נותנים את כל מה שהם

קרא עוד »

לבנות חזון באופוזיציה

האופוזיציה היא הזדמנות נפלאה לבנות אלטרנטיבה. ככה נוהגים לומר אלה שלא שפר עליהם גורלם והמציאות זימנה אותם לספסלים האחוריים של

קרא עוד »

יהודי העולם וישראל

01 לאחרונה פורסם ממצאי סקר שערך ארגון יהודי אמריקאי בשם: Jewish Electorate Institute בקרב 800 יהודים אמריקאים הגרים ברחבי ארה”ב.

קרא עוד »

פרשת עקב תשפ"א

עולמנו מורכב מהנאות קטנות וגדולות, הנאה מקריאת ספר טוב, בעשיית מעשה טוב, בקבלת מחמאה או הערכה על מעשינו. מאידך ישנם

קרא עוד »

שיקוי אומץ

לא היו הרבה אנשים בתחנת האוטובוס. הוא כנראה קלט אותי קודם ומבטו הבזיק לעברי. התיישבתי בספסל תוך שאני מגניבה מבטים.

קרא עוד »

כוחה של מילה

אני כותבת שורות אלה כשבחדשות בשלושת הערוצים מדברים על הכתב הצבאי רוני דניאל שהלך לעולמו במפתיע. אני מקשיבה לכל המילים

קרא עוד »

חברים לרפואה

“תוך תקופה קצרה הפכנו להיות הגוף המוביל בישראל בתחום סיוע ותרופות לנזקקים”, מספר לברמן. “אני מאמין שלא יכול להיות מצב

קרא עוד »

אור אלון

מחבר הספר “ללכת עד החופה” אבא חיים. איש חכם ומדהים. החבר הכי טוב שלי. מדברים בערך כמעט כל יום. תמיד

קרא עוד »

החבילה הנכונה

01 סיפור שסיפרה עובדת במתנ”ס באר שבע: ‘הקמתי בבאר שבע לפני שלוש שנים רשת של מועדוני ערב לבני עולים.הפעילות כללה

קרא עוד »

ממני באהבה

אני חושבת שהרבה פעמים קשה לנו לחלום. אנחנו מפחדים שוב להתאכזב, להיפגע, לפתוח את הלב ואז לקבל שריטה. והרי כבר

קרא עוד »

להרבות בשמחה

ט’ באב מאחורינו ב”ה ואני כבר יכולה לנשום טוב יותר. באופן רשמי התחילה עונת החתונות החופשות, הטיולים והפסטיבלים, ואפשר לחזור

קרא עוד »
גלילה למעלה