אי אז לפני כמה עשורים, צחקה כל המדינה כשהגששים ירדו על אוהדי ביתר שישרפו את המועדון אם לא יתנו להם לקבוע את תוצאות המשחק ואם לא יתנו להם מועדון חדש, כדי שיהיה מה לשרוף.
אינני יודע אם אוהדי ביתר אכן שרפו פעם איזה שהוא מועדון. אולי. לא בקיא. אבל אני בהחלט יודע מי כן שורף פחי זבל ומכוניות ברחובות.
אז היום יורשיהם המודרנים של הגששים יציגו מערכון על השמאל המאורגן ששורפים את המועדון?
תשכחו מזה.
זה לא יצחיק. בכלל לא. זה לא מייצג כלום. אנשי השמאל המאורגן אינם אנשים פרועים. הם אולי שורפים, אבל הם שורפים בצורה תרבותית, דמוקרטית, לא פרועה ולא מתלהמת, בלי ח' וע'.
• • •
לפני 20-30 שנה מישהו הראה לי קטע סאטירי "נורא נורא מצחיק" על פוליטיקאי כלשהו, שתוך כדי ראיון בטלויזיה הוא אוכל בלי סכין ומזלג ומלכלך את הידים ואת הפנים. לא חשוב כרגע מי היה הפוליטיקאי הזה, אבל אתם מבינים לבד שלא קראו לו אברמוביץ והוא לא היה חבר במפלגת העבודה.
אני עם חוש ההומור הגרוע שלי לא הבנתי למה זה מצחיק. אז אותו מתלהב הרגיע אותי ואמר לי "ברור שזה לא באמת ככה, זה רק בשביל הקטע המצחיק". אז שאלתי את המתלהב "אם זה כ"כ מצחיק וזה רק בשביל הקטע המצחיק, למה לא עושים את הקטע הזה על פרס?" והוא ענה לי "כי אם יעשו את זה על פרס זה לא יהיה מצחיק".
ולמה אם יעשו את זה על פרס זה לא יהיה מצחיק? כי עשרות שנות סאטירה בנו לפרס תדמית א', ולמי שלא קוראים לו אברמוביץ והוא לא חבר במפלגת העבודה בנו תדמית ב'. עכשו, אחרי שגמרו לבנות את התדמית, זה כבר באמת לא מצחיק.
סאטירה היא כלי מצוין כדי להביע דעה. היא כלי מצוין כדי להראות את האבסורד שבדעות מסויימות. והיא כלי לגיטימי. בתנאי שהיא עסוקה בהבעת דעה ולא מנצלת את כוחה כדי לבנות תדמית של פרימיטיבי למי שחושב אחרת ממך.
• • •
לפני קרוב לשנתים יצר קריקטוריסט כלשהו קריקטורה שהשוותה את נשיאת בית המשפט העליון דאז למחבלת נוח'בה. היתה שערוריה גדולה, ונציגי הציבור הדתי מיהרו לגנות ולהתנער. אבל בעיתון שלא נזכיר את שמו הוצגה כבר יותר מקריקטורה אחת המציגה את שרי הימין כאנשי חמאס, ואיש אינו מגנה ומזדעזע. גם לא הימין.
כמובן, שותפים בזה גם רגשי הנחיתות של הימין המוצא צורך להצטדק ולהתרפס בפני השמאל, ורגשי האדנות של השמאל הדורש שכולם ישתחוו בפניו ארצה. אבל זה לא רק זה.
גם אם מבחינה שכלית כבר למדנו שאיתמר בן גביר הוא טוב ואסתר חיות היא רעה, ברמה הרגשית עדיין שולטות ללא מצרים הסטיגמות שבנתה התקשורת השמאלנית בעמל רב במשך עשרות שנים. אנחנו יכולים לומר שאנחנו מסכימים עם סמוטריץ', סטרוק ובן גביר וחולקים על חיות, ועדיין לחיות יש סטיגמה של אשה מכובדת שצריך לכבד, ולסמוטריץ' ובן גביר יש סטיגמה של פושטקים מהרחוב, שגם אם אנחנו מסכימים איתם במשהו אנחנו צריכים לפני כן להתנצל אלף פעם.
בדיוק כמו שארועי השבוע שעבר לא יבלבלו את הסטיגמות, ועדיין אפשר לצחוק על אוהדי ביתר ששורפים את המועדון ואי אפשר לכתוב מערכון כזה על השמאל המאורגן. העובדות לא יבלבלו את הסטיגמות.
• • •
אז הנה העובדות: השמאל שורף את המועדון ואת המדינה כבר שלש שנים. בבחינת תמת נפשי עם פלשתים. או בלעדיהם. במחאה כנגד הממשלה הדורשת את זכויותיה החוקיות – השמאל מצפצף על החוק. במחאה על פגיעה בחפים מפשע בעזה השמאל שורף מכוניות ברחוב עזה. ("סליחה, טעות, לא ידענו שזה של אשת מילואימניק, בפעם הבאה נשרוף מכונית של מישהו אחר. טעות"). למען הדמוקרטיה השמאל רוצה להוריד את הממשלה הנבחרת בכל דרך ובכל מחיר, וכל המרבה להתפרע הרי זה דמוקרטי ומשובח. ולמען השוויון השמאל דורש שיתייחסו להפגנות שלו אחרת לגמרי מאיך שמתייחסים להפגנות של הימין או החרדים. את הדרישות הוא דורש בכח.
לכן, אם תבקשו לדעת איזה ציבור במדינת ישראל ראוי ביותר לתואר אספסוף פרוע ואלים, התשובה ברורה מאד: השמאל המאורגן הוא האספסוף הפרוע והאלים של המדינה.
אבל כל זה נכון רק ברמה העובדתית. לסטיגמות יש חיים משלהן ותירוצים משלהן. עולם הסטיגמות יכול להסביר שכלל אין מה להשוות בין אוהדי ביתר לבין השמאל. אוהדי ביתר שורפים, מרביצים ומקללים. ואילו אנשי השמאל ממש לא שורפים מרביצים ומקללים, הם רק מבעירים, מכים ומגדפים.
הם לא מתפרעים חלילה. הם שורפים ושוברים, אבל לא הם לא מתפרעים נאלחים. אי אפשר להאלח ולהתפרע בלי ח' וע'. ■
