קֹרח בא אל משה בטענה צודקת מאין כמוה: הלא כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה'.
מדוע לא יהיה שוויון? שואל קֹרח. מדוע יעבוד אהרן ולא אני?
קֹרח, כמו כל מי שדיבר על שוויון לאורך כל ההסטוריה, לא באמת התעניין בשוויון אלא רק בכבוד עצמו. אבל ננסה רגע לענות על השאלה של קרח. הלא לכאורה הוא שואל שאלה טובה: מדוע יעבוד פלוני ולא אלמוני.
אילו היה תפקידו של המשכן לכבד את האיש העובד, למלא את צרכיו הדתיים והרוחניים, לתת לו תחושה טובה ולהוציא אותו משם באורות – אז צודק קֹרח. אילו זה כל תפקידו של המשכן – מדוע יעבוד פלוני ולא אלמוני?
הבעיה של כל הפרוגרסיבים מאז ומעולם היא שהם לא מסוגלים להרים את העינים מעל רמת הפרט והצרכים שלו והרצונות שלו, ולהבין שיש כלל, שיש עולם, שכל הפרטים אינם אלא אבני בניין בקיומו של העולם, בבניינה של ההסטוריה, ולמען העומד מעל ההסטוריה ומעל הזמן.
***
מאחורי הדרישה לשוויון עומדת ההנחה שמרכז העולם, מטרתו ועִקרו הוא האדם הפרטי והנאתו הרגעית. אם המרכז הוא האדם הפרטי – צודק קֹרח; מדוע יופלה אדם אחד על פני רעהו? אבל אם האדם הפרטי הוא חלק מכלל גדול יותר, חלק מעם גדול יותר, חלק מעולם גדול יותר, חלק מדברי ימי העולם, הרי שם ברור שלכל פרט יש תפקיד משלו ומעמד משלו, וכֻלם יחד מרכיבים את היצירה הגדולה, הנצחית. הפרט הוא אורח חולף, שהזדמן לעולם לבִקור קצרצר של שבעים-שמונים שנה, אבל הכלל הוא קבוע ונצחי. בכל כלל גדול יש בעלי תפקידים שונים.
השאיפה לשוויון נובעת מתוך מחשבה שהעִקר בעולם הוא מה הפרט מקבל, לא מה הוא נותן, ולא כיצד יכולים פרטים שונים ליצור יחד גוף בו לכל אחד יש תפקיד משלו, ויחד נוצר שלם הגדול יותר ונצחי יותר מסך חלקיו.
השאיפה לשוויון תופשת לא נכון את עבודת ה' ואת העבודה בכלל. היא לא מעוניינת בכך שהעבודה תֵעשה, היא מחפשת את זכויות העובד.
הדרישה לשוויון מגוחכת במיוחד כאשר היא נוגעת למשכן או לבית הכנסת. הלא לשם בא האדם מפני שהוא מבטל את עצמו לפני ה' ועושה את עצמו לעבד ה', חלק מעולמו של ה', איך יתכן שדווקא שם ידרוש האדם לכבד את עצמו?
(אבל מה אפשר לצפות ממי שאפילו בצבא לא מחפש את הנצחון של העם אלא את המימוש וההגשמה של הפרט?).
***
ואכן, בכל מה שנוגע לזכויות הפרט יש בתורה שוויון מלא. כל אדם, איש ואשה, יהודי וגוי, זכאי לקבל את שכרו אם עבד, זכאי שלא יגנבו ממנו, שישיבו לו כסף שחייבים לו, שלא ירצחו אותו וכו'.
אבל אף אדם לא נולד עם זכות טבעית למלא תפקיד ציבורי או צבאי כלשהו. איוש של תפקידים נקבע אך ורק לפי צרכי התפקיד והשפעתו ארוכת הטווח על המציאות בעולם. האינטרס של האיש הממלא את התפקיד לא מהוה שיקול באיוש תפקידים. רק צרכי התפקיד קובעים.
***
ההסתכלות הפרוגרסיבית לא מסוגלת להתעלות מעל השאלה מה יקבל הפרט ומה תהיה הנאתו הרגעית. אפילו כאשר הם מדברים על מהפכה היסטורית, הם מדברים על שינוי פני ההסטוריה במובן הזה שבדור הבא כל פרט יקבל יותר זכויות ויותר הנאות. הם לא מסוגלים לראות שום דבר יותר גדול מזה. הראיה שלהם מוגבלת.
לכן, התרבות הפרוגרסיבית הפסיקה לחפש את האמת המוחלטת, ותחת זאת היא מוסרת את הנפש, (תיאורטית, לא בפעל), על כך שכל אדם יוכל בתוך הבועה שלו להאמין במה שהוא רוצה. לפי השיטה הזאת אין אמת היסטורית גדולה, והנצח צפון בתוך בועתו הדמיונית של כל אדם.
לכן הפרוגרסיבי יאבק בקנאות פונדמנטליסטית נגד כל אדם שיעסוק בשאלה מהי האמת הנצחית וינתץ אלילים.
והשיח הציבורי כבר לא עוסק בשאלת בירור האמת אלא בשאלה מי פגע בחופש הביטוי של מי.
***
כל התרבות הזאת סובבת סביב ההנאה הרגעית. מפתה את האדם לעוד בילוי ולעוד חומריות. מוכרת את המחר למען היום. ומלמדת את האדם לחיות את היום כאילו אין מחר.
***
במקום שבו יש שאיפה לשוויון שם איש לא עוסק בשאלה כיצד אפשר ליצור שלם גדול מסך חלקיו. במקום שבו יש שאיפה לשוויון הכל עסוקים כל העת בהסתכלות בצלחת של האחר והשוואת הפרוסה שלהם לפרוסה שלו. במקום כזה תמיד תהיה שנאה ותחרות בין איש לבין רעהו.
לאן זה מגיע בסוף
שמעתי פעם שיעור של רב שעוסק בענייני חינוך, שהתיעץ איתו אדם שהיה נותן שיעורים לילדים ונותן להם קרמבו כדי שיבאו לשיעור, והתברר לו לפתע שאחד הילדים הפסיק לבוא לשיעור בטענה ש"לא משתלם לו", כי במקומות אחרים נותנים ממתק יותר גדול. הרב הסביר לאיש שהבעיה היא שהוא עושה יותר מדי עסק מהממתק, הוא יותר מדי מדבר על הקרמבו ועושה ממנו טררם גדול, ולכן התלמידים מבינים שזה העיקר.
קרמבו זה מצויין, קרמבו זה בסדר גמור. אבל אם אנחנו רואים שילד שלא אוהב קרמבו מעדיף ללכת למקום אחר ולא לבוא לשיעור תורה, סימן שגם הילד שכן אוהב קרמבו וכן בא – משהו לא בסדר איתו. הוא בא בשביל הקרמבו ולא בשביל התורה. במודע, ובלי בושה. לא הצלחנו להעביר את המסר הנכון. המסר הנכון הוא שבאים בשביל התורה. הקרמבו הוא איזו תמיכה משלימה. אם התחושה היא שבאים בשביל הקרמבו – פספסנו בגדול.
אדם צריך להתחתן כדי לקיים מצות פרו ורבו, כדי שהעולם יוסיף להתקיים, כדי שהוא עצמו ימשיך להתקיים גם לדורות הבאים. הקב"ה הוסיף גם קרמבו קטן: רומנטיקה ומשיכה מינית. אבל אם מי שלא אוהב נשים מחפש קרמבו במקום אחר – זה סימן שלא רק האיש הזה נכשל אלא כל התרבות נכשלה. כל התרבות הזאת מחנכת לעשות מהעיקר טפל ומהטפל עיקר. קרמבו הוא טוב כל עוד אנחנו מנהלים אותו ולא הוא מנהל את חיינו. כל עוד אנחנו שולטים בו ולא הוא שולט בנו ומושך אותנו ואת חיינו אחריו.
התרבות הפרוגרסיבית הפכה את ההנאה הרגעית לעיקר ואת בניין הנצח לטפל. לכן פרוייקט הדגל שלה הוא בעלי הנטיות החולות. במקום לתקן את נטיותיהם ולבנות עולם של נצח ושל פריה ורביה – התרבות הזאת אומרת שעדיף להתמקד בקרמבו. אבל בעלי הנטיות הלא נכונות הם רק קצה הקרחון של העניין. לא הם הבעיה. הבעיה היא של כל החברה שהפכה את הרומנטיקה והמין וההנאה הרגעית לעיקר, על חשבון הנצח. ולא צריך לחפש רחוק כדי לראות שזה כך. תפתחו את המוצרים של התרבות הזאת. את העיתונים, הספרים והסרטים, ותראו במה התרבות המגעילה הזאת מתמקדת. באדם הפרטי ובהנאתו הרגעית החומרית. נצח? הצחקתם אותנו.
במקום להתמקד בבניין העולם כולו ולהבין שהפרט והנאתו הרגעית אינם אלא אבן בניין של הנצח, התרבות הזאת מקדשת את ההנאה. כדי להבין את זה לא צריך להגיע אל הקצה שהזכרנו. ראו נא מה התרבות המגעילה הזאת מספקת לצרכניה. זה כמו להגיד בפירוש בואו לשיעור בשביל הקרמבו.
ואל תאמרו "מי שרוצה יכול להתגבר". כלומר: ברור שמי שרוצה יכול להתגבר. אין ספק בכך. אבל שוב אתם מתמקדים באיש הפרטי ולא בחברה; אנחנו לא פונים כאן אל כל אדם ואדם. אנחנו רוצים לבנות חברה אחרת. אם נבנה חברה שלמה בתוך אוירה שכולה גרוי יצרים ונסמוך על כך שמי שרוצה יכול להתגבר – אנחנו הרי יודעים מה תהיה התוצאה. ראו איך נראית החברה הפרוגרסיבית. הלא אף אחד לא רוצה שכך נֵראה כולנו.
(וגם היחיד, יכול אמנם להתגבר על כל דבר, אבל זה יהיה לו הרבה יותר קשה אם מנפנפים מולו בקרמבו מבוקר עד ערב ואומרים לו ראה מה תפסיד אם תמשול בעצמך ולא תתן לתאוותיך למשול בך).
***
הפרט יחלוף. הנאתו הרגעית תחלוף. האיש הפרטי וההנאה והרגע יחלפו. גם התרבות הגועלית הזאת תעבור מהעולם. הנצח ישאר.
תחיו את המחר כאילו אין היום. ■
