כשהפוליטיקה היא עניין לחילונים
הכל היה מושלם. בנינו את המקדש. הקרבנו קרבנות. הנחנו תפילין, נטלנו לולב ואכלנו מצה ואף גוי לא הפריע לנו לעשות את זה. בהתחלה בחסות מלכי פרס ואח״כ בחסות מלכי יון.
הפרסים והיוונים שלטו בארץ. אבל מה לתורה ולפוליטיקה? אנחנו אנשי תורה ולא אנשי פוליטיקה.
מתברר שזה לא הולך ככה. כשאנחנו משלימים עם העובדה שהם שולטים בארצנו, זה לא יגמר שם. הם נכנסים למקדש, ופושטים ידם בממונם ובבנותיהם של ישראל.
עניינה של חנוכה הוא הטהרה. יש טהור ויש טמא. ההבדל ביניהם הוא לא מוחש. מכל בחינה פיזית וכימית הטהור והטמא שוים לגמרי. ההבדל ביניהם גם לא בהכרח תלוי במעשים טובים או רעים. יש בעולם טהרה. המנורה צריכה להיות טהורה. השמן צריך להיות טהור. המקדש צריך להיות טהור, בנות ישראל צריכות להשאר בטהרתן, וארץ ישראל צריכה להיות טהורה תחת שלטון טהור. גוי זה טמא. כשלא מבינים מהי טהרה – הכל נופל.
על זה אנחנו חוגגים את חג החנוכה.
ההבנה שהתורה והטהרה נוגעות לכל תחום בחיים. שהלכות מלכים הן חלק מההלכה. וגם מלחמותיהם.
***
חלק מהתורה הוא שלטון טהור בארץ ישראל. רצוי שגם יהיה צדיק וטוב, אבל אלה שני דברים שונים לגמרי. יכול להיות צדיק וטמא או רשע וטהור. הטהרה לא מוחשית, אבל היא קיימת.
***
חג החנוכה הוא חג מאד רלוונטי לימינו. להבנה מה אנחנו עושים פה היום, ומה המשימה של הדור שלנו.
אפשר להגדיר את הרעיון הציוני בשתי דרכים. יש מי שיגיד שהרעיון הציוני הוא שמקומו של עם ישראל הוא רק בארץ ישראל, ולכן הוא צריך להיות בארצו, ארץ ישראל. יש מי שיגיד שהרעיון הציוני הוא שעם ישראל אין מקומו בגולה ואי אפשר לו להיות בגולה, ולכן הוא צריך להיות בארצו, ארץ ישראל.
לכאורה שני הנוסחים אומרים אותו דבר. למעשה, תהום פעורה ביניהם.
לפי הדרך הראשונה שבנו לארצנו כי זאת ארצנו. לפי הדרך השניה שבנו לארצנו כי אנחנו נרדפים ואומללים.
לפי הדרך הראשונה הציונות היא לכתחילה. לפי הדרך השניה היא בדיעבד.
לפי הדרך הראשונה אנחנו כאן כי אנחנו רוצים. לפי הדרך השניה אנחנו כאן כי אין לנו ברירה.
וכפי שכבר אמר לי פעם מישהו חכם שהכרתי: יש מי שעולה לארץ בעזרת ה׳, ויש מי שעולה לארץ בעזרת האנטישם.
במידה רבה, זוהי המחלוקת שקורעת את מדינת ישראל מאז הקמתה. ואולי אף קודם לכן, מאז הקמת התנועה הציונית. ■
לא עדה אלא דעה
כנראה שההתחמקות הדיפלומטית האגבית שזכתה להכי הרבה ניתוחים פילוסופיים, היא הבדיחה האגבית של יוסף בורג המנוח, שנשאל על מפלגתו המפד"ל המנוחה, האם היא יותר דתית או יותר ציונית. בורג, שלא רצה לענות, זרק כדרכו את הבדיחה על שאנחנו המקף, והלך לדרכו. אבל מאז נכתבו המון מאמרים פילוסופיים על השאלה למה התכוון יוסף בורג. כמובן שכל כותב מאמר שעוסק בשאלה למה התכוון יוסף בורג, לא עוסק בשאלה מה חשב בורג אלא בשאלה מה הוא חושב.
נניח אפוא ליוסף בורג המנוח לנוח על משכבו בשלום, ותנוח בשלום על משכבה גם מפלגתו המנוחה. ונעסוק ברוח הנושבת ממאמרי המקף למיניהם.
מכל מאמרי המקף, או לפחות מרובם, עולה ההנחה שהציונות היא שם אתני סוציולוגי אנתרופולוגי לקבוצת אנשים, גם הדתיות היא שם אתני סוציולוגי אנתרופולוגי כנ"ל, והמקף המחבר הוא שם לקבוצה אתנית סוציולוגית אנתרופולוגית שלישית, שמבקשת לחסות בצל כנפיהן של שתי הקבוצות הראשונות, ובדרך כזו או אחרת (לפי השקפת עולמם של הכותבים, איש איש כטעמו) – לחבר בין הקבוצות.
וכאן יש טעות גדולה. גם הציונות, גם הדתיות, וודאי שהציונות הדתית. הם לא שם של קבוצת אנשים. כל אלה הם שמות של תפישת עולם, של אידאולוגיה, של רעיון.
הציונות הוא הרעיון האומר שעם ישראל צריך לשוב לארץ ישראל ולחיות בה כעם עצמאי בארצו. הדתיות היא הרעיון האומר שה' ברא את העולם ונתן לנו את התורה וכיון שהוא ברא אותנו ואת העולם – אנחנו צריכים לעשות מה שהוא צוה. הציונות הדתית היא הרעיון האומר שה' ברא את העולם, ונתן לנו תורה, שאחד הדברים המרכזיים הכתובים בה הוא שעם ישראל צריך לחיות בארץ ישראל כעם בארצו, ולכן את כל אלה אנחנו צריכים לעשות.
כמובן שיהיו אנשים שינסחו את הרעיונות האלה אחרת. אבל העניין הוא ברור: אין כאן אנחנו נגד ההם וההם בעד אנחנו. יש כאן דיון אידאולוגי.
הציונות הדתית היא לא עדה, היא דעה.
והיא ודאי לא מפלגה שבאה לחסות בצלם של אחרים.
***
ההגדרה הזאת מחייבת כמה מסקנות. ראשית: ההכרה בכך שאלמלא היינו מאמינים בה' ובתורתו, לא היה לנו מה לחפש כאן, ודאי לא להקים כאן מדינה ולא להתגייס לצבא. לא כאן ולא במקום אחר.
יש כאלה שלא יאהבו את ההגדרה הזאת, ולכן הם ישליכו את המקף, ויאמרו: אנחנו לא ציונים דתיים, אנחנו ציונים, וחוץ מזה אנחנו גם דתיים. יש הרבה מה לדון בעניין. אבל בסופו של דבר לא מדובר כאן על ציבור, לא על קבוצת אנשים, אלא על רעיון מופשט.
***
אחד הדברים המעודדים בעניין, הוא שלאחרונה גם חילונים גמורים המבקשים בד"כ לטעון שאין קשר בין מדינת ישראל להלכה, כמו אביגדור ליברמן, יאיר לפיד, וחבריהם, מזכירים בדיוני הכנסת שהתורה מחייבת להלחם על ארץ ישראל ולהתגייס למלחמה. גם הם מתחילים להודות שהציונות מקורה בתורה. המקף בהתגלמותו. ■
