הכניסה לעולם החינוך.
"כשסיימתי את השירות הצבאי התחתנתי ועברנו לגור בעלי. התוכנית הייתה ללמוד תורה בכולל לבוגרי צבא, ואחרי שנה-שנתיים ללמוד הנדסה באוניברסיטה באריאל. בפועל העניינים התגלגלו קצת אחרת. תוך כדי הלימוד בכולל נקראתי לעבוד במכינה כר"ם וגם להיות שותף בהקמת הישיבה הגבוהה שנולדה באותה תקופה. כך בעצם נכנסתי לעולם החינוך, ואת לימודי התואר והסמכה לרבנות השלמתי כשכבר הייתי מחנך"
כך זה התחיל.
"המכינה התחילה מצורך התיישבותי. אנשי הבקעה פנו אלינו כדי שנקים מוסד תורני בבקעה, ולאחר כמה גלגולים הגענו למעלה אפרים, ושם התקבלנו בחיבוק. התחלנו ממש מאפס. לפני חמש שנים בי"ז בתמוז עמדנו על גבעה ריקה וחלמנו איך תיראה המכינה, וכעבור כמה שבועות, בא' באלול, כבר פתחנו שנה עם 20 תלמידים חדשים ועוד 13 חברה משנה ב' שבאו איתנו מעלי".
אתגרים.
"היו הרבה. אחד מהם, שב"ה עמדנו בו בהצלחה, היה גיוס התלמידים. היו לנו מעט זמן והרבה ציפיות. חיפשנו אנשים עם חיבור להתיישבות, מוטיבציה ללימוד, יכולות חברתיות ורצון לתרום ולהשפיע".
מסירות אמיתית.
"הר"מים שמלמדים במכינה הם אנשי חינוך מסורים. משפחות שבחרו לעבור דירה לבקעה המרוחקת, מה שמצריך נסיעות רבות ומציף אתגרים בחינוך הילדים.
"אחד המאפיינים הבולטים של המכינה הוא המשפחתיות. החלטנו שלא נעבור את ה-50 תלמידים במחזור כדי שההיכרות תישאר אינטימית טובה ועמוקה. מה שעוד תורם לכך הוא שבתי הרמים מאוד דומיננטיים בחיי התלמידים. המסירות וההשקעה המשפחתית מקרינים על התלמידים ועל האווירה הכללית במכינה ויוצרים תחושה של שותפות,
משפחתיות וגאוות יחידה.
"הניהול השוטף של המכינה – מטבח, גינון, ניקיון – נמצא בידי התלמידים עצמם. לכתחילה ולא בדיעבד, מתוך תפיסה שהאחריות מגדלת את האנשים ובונה אותם".
חבורה של אריות.
"התגבשה חבורה מאוד עוצמתית, מלוכדת ומיוחדת בכוחות הפנימיים שלה. אריות אמיתיים. כך נוצרה מסורת של אנשים שרוצים בעבודת צוות. אוהבים את המקום, את העשייה. הכוח הגדול שמניע את המכינה מתגלה בין השאר בהכנה לצבא, בניווטים, בסדרת השטח המאתגרת, בהרצאות ובסיורים ברחבי הארץ".
רלוונטיות.
"שמנו לעצמנו מטרה להתחדש בכל שנה. העולם משתנה, הדור משתנה, כל הזמן צריך לחשוב איך לחדש ולמצוא את הנקודה בין עולם הרוח והאמונה למקום שבו הוא מחיה את הבחורים והופך קיומי בעבורם. בשביל זה צריך לשמוע אותם, את השאלות שלהם, ולהצליח לחבר אותם למקום שבו הם נמצאים מתוך עמל ודרישה והצבת יעדים גבוהים.
"אנו זוכים שהחבורה שעובדת איתנו היא של אנשי עמל רציניים שיודעים שכדי להגיע להישגים צריך לעבוד קשה".
הצורך באולם לימוד גדול.
"המכינה מתפתחת בכל שנה. בכל שנה מוסיפים עוד קרוון, מרחיבים עוד קצת את הפנימייה, פה כיתה קטנה, שם חדר אוכל קטן. מתקדמים. בית המדרש, כתפיסה מרכזית, ממלא מקום מרכזי בלו"ז של כל בחור במכינה, הקרויה למעשה מכינה ישיבתית, ובית המדרש הוא ליבת המקום שלה.
"אנו מוכרחים שיהיה לנו מקום רחב להעביר הרצאות ושיעורים מעבר לבית המדרש. המבנה הזה הוא צורך חיוני, והיסודות כבר באדמה. זה מה שיאפשר לנו לימוד מיטבי. הקורונה לימדה אותנו שחייבים מבנה נוסף כדי שנוכל לעמוד בהנחיות משרד הבריאות המחמירות ליישום רעיון הלימוד בקפסולות, למשל. לכן יצאנו בקמפיין גיוס שלמעשה נולד מהאתגר הכלכלי שהקורונה הביאה לפתחנו עם הגידול המתמיד במספר התלמידים".
התרומה לבקעת הירדן.
"המכינה מקיימת קשר ישיר ועקיף עם הקהילה במעלה אפרים בפרט ובבקעה בכלל, אם בהתנדבויות דרך מחלקת רווחה או אצל חקלאים בבקעה, אם במקום עבודה לתושבים, ובכלל ברוח ובנוכחות הצעירה והנמרצת של התלמידים: לראות מאה אנשים רצים יחד במד"ס ברחובות מעלה אפרים זה מחזה מלבב ומשמח. לא פעם אנשים מספרים לי כמה הם שמחים שהתלמידים שלנו הם חלק משמעותי מהיישוב".
הקשר עם הבוגרים.
"יש פה חיבור חי ומרתק. בוגרים באים לפה בחופשות מהצבא ובכל רגע שמתאפשר להם. למשל, בסוכות בא תלמיד, בנה לעצמו סוכה במכינה ולמד אפילו כשכל שאר התלמידים היו בחופש.
"זו מכינה צעירה, בסך הכול חמש שנים, וכבר שלושה בוגרים נשואים עברו לגור במעלה אפרים. הם מצטרפים לתוכנית לבוגרי צבא שהקמנו במכינה. מדי פעם מתאספים הבוגרים ברחבי הארץ ועושים מלווה מלכה, ואנחנו מגיעים לשם ומעבירים שיעור. בשבתות מגיעים לא מעט בוגרים.
"עוד דוגמה לקשר: בקורונה היה לנו שיעור בזום עם הבוגרים בכל שבת לפני כניסת השבת. אנחנו מדברים איתם הרבה על הצבא, לקראת חתונה, משתתפים בחתונות רבות וזוכים לקשר עמוק וטוב".
