01
בכל חג מחדש, אנחנו נפעמים ושמחים מהכמות ההולכת וגדלה של יהודים שעולים להר הבית כהלכה, בקדושה ובטהרה. אין ספק שהיתר העלייה להר של הרב קוק מטבריה איפשר להרבה מתלבטים לטבול לטהרה ולעלות למקומות המותרים לעליה בהר הבית. וכך זכינו לראות רק בחג האחרון אלפי יהודים העולים להר הבית בקדושה ובטהרה, וכורעים ומשתחוים כמו שמותר רק בהר הבית. נקוה שבקרוב נזכה להכנס בטהרה גם לחצר המקדש,ולקיים כהלכתן את מצוות הפסח והעליה לרגל. אנחנו כבר ממש קרובים.
02
ואותי משמח במיוחד שחלק גדול מהעליה בכמות העולים הגדלה נזקפת לזכותו של איתמר; אחרי שנים ארוכות שהמקום הכי קדוש לעם היהודי היה זירת האבקות בין פורעים מוסלמים למשטרת ישראל שהאפיל על כל דבר אחר, בשנתיים האחרונות – הפלא ופלא – לפי המדיניות של איתמר, המשטרה לא מאפשרת לפורעים מוסלמים להתבצר במבנים בהר הבית ומשם לזרוק סלעים וזיקוקים לעבר השוטרים, ולא מאפשרת להתפרע בהר הבית. ולא רק בהר הבית. אחרי עשורים רבים שבירושלים היינו נכנסים לכוננות "חודש הרמדאן" ושואלים את עצמנו בכמה דם יעלה לנו החג הזה, בשנתיים האחרונות החודש הזה עבר בשקט, כשבשנה האחרונה בדממה. זה קשור כמובן לדברים רבים, והרבה לבתי הכלא הישראליים שכבר לא כיף להיכנס אליו כמו פעם, ונער מחבל חושב פעמיים ושלוש אם שווה לפגוע ביהודי. ככה פשוט. אבל לא רק ה"סור מרע" גורם לעלייה בכמות היהודים שנכנסים ויוצאים מהר הבית בשמחה, אלא גם הרבה "עשה טוב". איתמר מאמין בצמצום אפליית היהודים במדינה בגלל דתם, וכחלק מזה, גם דרש שיהודי יוכל להתפלל בהר הבית, וכך יהודים היום עולים להר הבית כדי להתפלל בקול, להשתחוות לפני אלוהים, לשיר מעומק הלב. גם יחס מצד השוטרים אדיב ומכבד. וכך בכל חג יותר יהודים עולים בהתרגשות גדולה, ואנחנו איתם.
03
לצד השמחה הגדולה יש רגעים מלאים בכאב שגורמים לעצור ולחשוב למה? למה לא ראינו, למה לא היינו שם, למה לא הבנו את גודל הבדידות? אחד העולים הקבועים להר הבית, בוריס שמו, היה עולה פעמים אין ספור, בכל מזג אוויר, עם כובע ייחודי על הראש, שהפך לסמל הזיהוי שלו. בוריס תמיד חייך ומיעט לדבר. לפני כמה חודשים באחת העליות הוא ביקש בחיוך שאמסור ד"ש לאיתמר. המשכנו לדבר עוד קצת. וזהו. שיחה אחרונה עם אדם חביב. כל עולי ההר הקבועים הכירו את בוריס. אף אחד לא ידע מה שם משפחתו, איפה הוא גר, מה מצבו המשפחתי. בדרך כלל מי שרוצה שידעו – מספר. מי שצריך עזרה ומבקש אותה – בדרך כלל יהיה מי שיסייע. אבל בוריס רק חייך. זה מה שידענו עליו. ופתאום, הודעת אבל. בוריס גר באחד מהיישובים סביב ירושלים לבדו ונפטר בבית. כמה כאב ברגע. עולי הר הבית כבר ארגנו קדיש לזכרו בהר וקריאת תהילים לעילוי נשמתו. ישיבת הר הבית הקדישה את הלימוד לעילוי נשמתו. הפסדנו יהודי טוב, שתדעו. בוריס שמו.
04
וכמו במעבר החד והמבהיל לפעמים, בין יום הזיכרון ליום העצמאות, שאולי חוברו בכוונה עם מחשבה מאחורי החיבור, ואולי מחוסר ברירה וזמן, בשבוע הבא נחגוג לאיתמר את יום הולדתו ה49, יחד עם יום העצמאות, בחגיגה משפחתית צנועה, כי בחוץ הוא השר לביטחון לאומי של ישראל, אבל בבית הוא אבא איתמר המשעשע והכייפי. ואחרי שישוב מהביקור החשוב שלו בארצות הברית, כולנו פה נרצה אותו לעצמנו לכמה שעות חגיגה. בסדר, חוץ מהבן בסיירת שהודיע מראש שלא נצפה לבואו בחודש הקרוב, ושגם אין טלפונים, כמו שמושר: אל תבוא אליי, אל תתקשר אליי, איזה כיף איתי, חוויה ממש..
05
וכן, נשארתי בבית להתגעגע עם הילדים עד שאיתמר יחזור לארץ, ואני מרגישה קצת אשת מילואימניק. להצדיע לכל אחת מהן! איתמר נסע בשביל פגישות וכנסים, וכמו שאני מכירה אותו, הוא עובד שם מבוקר עד ליל ולא יודעת מה הייתי עושה שם, וחוץ מזה, אני מגישה לבגרות בלשון עוד כשבוע וחצי ולא אפשרי להבריז סתם כך. בינתיים נשמע שהנסיעה מוצלחת מאוד וממשיכה מפה להתפלל שתביא טוב לכל עם ישראל. ■
