לפני הכל צריך לזכור למה אנחנו כאן.
ארץ ישראל היא ארצו של העם היהודי. מדינת ישראל נועדה לחבר בין השנים – בין עם ישראל לארץ ישראל.
"העם" – הוא העם היהודי. "אחדות" – היא אחדות בתוך העם היהודי. "הארץ" – היא ארץ ישראל.
המדינה היא המדינה היהודית.
רק אחרי שהבהרנו את הנקודות החשובות האלה, אפשר להתחיל לדון בשאלה מה יהיה מעמדם של זרים שחיים כאן, כל עוד הם חיים כאן. דיון חשוב, אני לא מזלזל בו. אבל רק אחרי המהות.
***
ורק בשלב הזה כדאי לחשוב גם על האבסורד בכך שאדם שישב בצד הערבי של שולחן המו"מ, ובצד הערבי של המלחמה והטרור, קם יום אחד, נזכר שיש לו אזרחות ישראלית, ויוצא לייצג את המדינה בכנסת.
אני מדבר כמובן על אחמד טיבי, שהיה חלק מהמשלחת הערבית למו"מ עם ישראל, והיה יועצו של יו"ר ארגון טרור שנלחם נגד ישראל. עד שבקר בהיר אחד הוא החליט שהוא חלק מכנסת ישראל.
ומה הוא עושה בכנסת? בדיוק מה שהוא עשה לפני כן. הוא לא עבר צד.
אבל אני מדבר כמובן לא רק על אחמד טיבי. הערבי הישראלי הממוצע הוא חלק מהעם הערבי, ועימו הוא מזדהה.
וכך הוא מכריע גם בקלפי.
קצת מגוחך לעצום עינים, להתעלם מהפיל שבחדר, להצמד להגדרות פורמליות ולהתעלם מהמציאות. ולומר "אבל הם אזרחים".
***
בעקבות יציאתם של הח"כים הערביים משירת התקוה, הוגשה השבוע הצעת חוק המחייבת נאמנות לסמלי המדינה. אבל גם זאת עצימת עינים. הבעיה היא לא הסמלים. הבעיה היא ההזדהות עם המדינה.
***
דף המסרים של השמאל אומר היום "תשוו כל דבר לנאצים". לכן, כל מי שבעד ערכים ציוניים, ובעד מדינה יהודית, מיד מוגדר כנאצי. אני כבר רגיל למגיבים שלוקחים את מה שאני כותב, מחליפים את היהודים בגרמנים ושולחים לי בחזרה כדי להסביר לי שאני נאצי. וכך שלח לי אחד מהם השבוע את דברי מתוקנים. "העם הוא העם הגרמני, אחדות היא אחדות העם הגרמני, וצריך לדון מה הזכויות של היהודים". השבתי לו שאני מסכים עם כל מלה. יהודי שגר בגרמניה (מה לעזאזל הוא עושה שם ולמה הוא לא עולה לארץ) הוא בהחלט לא חלק מהעם הגרמני. הוא לא אמור להיות כזה. הוא לא אמור להיות חלק מהאחדות שלהם. וצריך לדון בשאלה מה הזכויות שלו כל עוד הוא עדיין שם.
ואולי זה אחד ההבדלים. היהודי שם אינו אויב, והוא לא חושב שהוא ועמו צריכים לרשת את גרמניה.
***
אבל מה לנו כי נלין על השמאלני המצוי. הוא נורא נורא רוצה להיות כמו הפרוגרסיבים באמריקה. או לפחות כמו הנאורים בצרפת. אז אין לו ברירה. אפילו אפרו-אמריקאים אין לו. כל מה שיש לו זה ערבים. עם זה הוא צריך להסתדר.
אז הוא אובססיבי להכניס אותם לממשלה. כ"כ אובססיבי, שהוא מוכן לוותר להם על דברים בסיסיים מאד כמו התנגדות לטרור והסכמה לקיומה של מדינת ישראל. הוא מתחנן: רק תכנסו לממשלה ותראו לי שאני נאור. שאני חלק מהעולם הגדול. שאני לא פה כי זאת ארצו של העם היהודי. אין עם יהודי, יש רק עם ישראלי, ואנחנו בכלל לא חלק ממנו, אנחנו חלק מהעם האוניברסלי.
גם בגלות היו יהודים שניסו בכח לברוח מהזהות היהודית שלהם. לא עבר להם.
***
וכאן יש בעיה גם לדוברי הימין.
כל מה שאנחנו אומרים על כך שהערבים הם גיס חמישי והם לא בעד מדינת ישראל – נכון.
אבל אין לנו אומץ לומר את העיקר:
ארץ ישראל היא קודם כל ארצו של העם היהודי. מדינת ישראל נועדה לחבר בין עם ישראל לארץ ישראל. בשביל זה יש מדינה.
"העם" – הוא העם היהודי. "אחדות" – היא אחדות בתוך העם היהודי. "הארץ" – היא ארץ ישראל.
המדינה היא המדינה היהודית.
רק אחרי שהבהרנו את הנקודות החשובות האלה, אפשר להתחיל לדון בשאלה מה יהיה מעמדם של זרים שחיים כאן, כל עוד הם חיים כאן. דיון חשוב, אני לא מזלזל בו. אבל רק אחרי המהות. ■















