המשפט העברי הכיר בזכרון הדברים ככינוי לחוזה במובחן משטר משכון או שיעבוד. כך למשל מעמדו של שטר הלוואה, האם הוא רק נועד לשמש כחוזה הלוואה בלבד או להוות כשטר שיעבוד המשעבד לטובת המלווה את קרקעותיו של הלווה למשל (רש"י ד"ה אבל הלווהו אלף זוז בשטר בב"מ פא:).
זכרון דברים, במשפט הישראלי משמש ככינוי לבן החורג של חוזה המכר. מומלץ בוודאי שלא לחתום על זכרון דברים המכיל פרטים כללים בלבד של העסקה אולם מהווה התחייבות לכל דבר ועניין, שלא בהכרח באים לידי ביטוי בזכרון הדברים בניגוד להסכם מכר מפורט ומלא.
זכרון דברים ושטר התנאים מוזכרים אף בהקשר של קשר שידוכין ואירוסין. במקרים כאלו בדרך כלל, מקובל על פי מסורת ישראל להתנות את חיובי ההורים להלביש את החתן והכלה, כל צד וחיוביו הוא. חיובים אלו כוללים אף דאגה לכל מחסורם של בני הזוג בהתאם לנהוג בקהילות ישראל. חיובים אלו באים מכח "הנאת החיתון" בכך שהכלה נישאת לחתן, וממילא יש בכך גמירות דעת מלאה לקיים את האמור בשטר התנאים ובזכרון הדברים. נדייק, שטר התנאים הינו ביטוי מוחשי יותר לקבלת התחייבות מלאה של המשפחות זו כלפי זו, בכל הקשור לקשר השידוכין, וממילא כשנחתם אף שטר תנאים ברי שתקפו של זכרון הדברים חזק יותר ומשקף נאמנה התחייבות כספית כדת וכדין.
בית המשפט מכבד מימים ימימה את התחייבויות הצדדים, ונותן להן ביטוי בהתאם ל"אומד דעת הצדדים", גם אם הדבר לא בא באופן ברור ומובהק בהסכם ההלוואה או המכר. בדיני ממונות, המשפט העברי רואה את "זכרון הדברים" כסטימותא: בגמ' בב"מ (ע"ד): "איתא אמר רב פפי משמיה דרבא האי סיטומתא קניא למאי הלכתה רב חביבא אמר למקניא ממש רבנן אמרי לקבולי עליה מי שפרע והלכתא לקבולי עליה מי שפרע ובאתרא דנהיגי למקני ממש קני."
וברש"י שם: "סיטומתא חותם שרושמים החנונים על החביות של יין שלוקחים הרבה ביחד ומניחים אותן באוצר הבעלים ומוליכין אותן אחת אחת למכור לחנות ורושמין אותם לדעת שכל הרשומות נמכרות, ובאתרא וכו' למיקני שרגילין לרשום על מנת שבדבר זה תהא קנויה לו כאילו משך קני". כלומר זכרון הדברים הסטימותא, נחשב בדיני ממונות כאילו בוצע קניין משיכה כדת וכדין, ויש לפיכך לראותו כאמור כמחייב לכל דבר ועניין.
ביטוי נוסף למשמעות המחייבת של זכרון הדברים באה לידי ביטוי בכלל – התחייבות יש לקיים ! וכלשונו של הרמב"ם: הנושא ונותן בדברים בלבד – הרי זה ראוי לעמוד לו בדבורו, אף על פי שלא לקח מן הדמים כלום ולא רשם ולא הניח משכון. וכל החוזר בו, בין לוקח בין מוכר, אף על פי שאינו חייב לקבל מי שפרע – הרי זה ממחוסרי אמנה, ואין רוח חכמים נוחה הימנו (משנה תורה, הלכות מכירה, פרק ז, הלכה ח). על אחת כמה וכמה עת נחתם או נכתב זכרון דברים בין הצדדים. כל כך הקפידו חכמים שיעמוד אדם בדיבורו עד שאמרו כי גם אם לא חוייב אדם חיוב גמור ראוי לו שיעמוד בדיבורו ובהבטחתו, שכן גם אם עולו של חיוב משפטי אינו עומד מעליו, חיוב מוסרי עומד גם עומד. ואף התריעו חז"ל במי שאינו עומד בדיבורו – "מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה וממצרים שטבעו בים – הוא ייפרע ממי שאינו עומד בדיבורו" (בבא מציעא מח ע"א).
מאידך, בעל שו"ת שבט הלוי (חלק ט סימן שו) מביא כי לא די בהתחייבות גרידא אלא יש לקיי את כל יתר התנאים כדי לקבל את התחייבויות העסקה באופן מלא: "מסופק למעשה אימתי חל קינינו של קונה דירה בזמנינו אם בשעת תחילת פרעון וכתיבת זכרון דברים או בחוזה, או בשעת מסירת הדירה בפועל ליד הקונה בגמר תשלומים… ותשובתו: ולענ"ד דאעפ"י דודאי כסף הוא קנין קרקע ובית ומהני תחילת כסף כמבואר במשנתינו ובשו"ע חו"מ סי' ק"צ, לדידן ודאי בעינן עוד שני דברים דהיינו שטר או חוזה כמבואר שם ס"ו… וגם קיום כל התנאים של התשלומים בזמנם … וע"כ הממכר שייך להמוכר עד גמר התנאים ומסירת מפתח."
זכרון דברים מהווה התחייבות על פי דין ויש לנהוג בזהירות רבה בעת חתימה על התחייבות כלשהי בקשר לעסקת מכר בפרט כאשר מדובר בעסקת נדלן שיתכן ומהוות עסקה במקרקעין על כל ההשלכות הנובעות מכך. ■
הכותב הינו בעל משרד עורכי דין בנתניה המתמחה במשפט המסחרי והוצאה לפועל.
