השבוע יצאו אלפים לרחובות במחאה כואבת ומוצדקת נגד מרחץ הדמים בחברה הערבית. אי אפשר להישאר אדיש מול דמעות של אם שאיבדה את בנה בכדור תועה או בחיסול חשבונות. אבל כשמסתכלים על הנואמים ועל המסרים, האמפתיה מתחלפת מהר מאוד בתסכול ובכעס על הצביעות הזועקת לשמיים.
ח"כ אחמד טיבי, אשף הרטוריקה והדמגוגיה, עמד שם והאשים את המדינה, את המשטרה ואת הממשלה בהפקרת דם ערבי. "המדינה אשמה", הוא זעק. אבל רגע אחד, ד"ר טיבי. בוא נחזור אחורה. מי היה זה שהתנגד בעקביות, בנחישות ובארסיות להקמת תחנות משטרה בתוך הערים הערביות? מי כינה את השוטרים "כוחות כיבוש" וקרא לצעירים להתעמת איתם? מי הפך את הנוכחות המשטרתית – זו שאמורה להציל חיים – לבלתי לגיטימית?
אי אפשר לגרש את המשטרה בבעיטות ובאבנים ביום ראשון, ולזעוק "איפה המשטרה" ביום שני. כאשר מנהיגי הציבור מסמנים את השוטר כאויב, אל תתפלאו שהפושעים מרגישים בנוח.
חוק השתיקה: כשהחמולה חזקה מהמדינה
אבל הבעיה עמוקה יותר מפוליטיקאי כזה או אחר. היא נוגעת לשורשי התרבות ולהעדר שיתוף הפעולה בין האזרח לרשויות החוק.
במדינה דמוקרטית משטרה אינה יכולה לפעול בחלל ריק. היא חייבת מודיעין, היא חייבת עדים, היא חייבת שיתוף פעולה. בחברה הערבית, הקוד השבטי והחמולתי גובר על החוק הישראלי. חוק השתיקה (ה"אומרטה") הוא מוחלט.
כאשר מתבצע רצח, כולם יודעים מי ירה. אבל כשהמשטרה מגיעה, הרחוב נאלם דום. מצלמות האבטחה מתקלקלות, עדים נעלמים, והנפגעים מסרבים לשתף פעולה עם החוקרים. במצב כזה, ידיה של המשטרה כבולות. אי אפשר לפענח רצח כשכל הקהילה מחפה על הרוצחים או מפחדת מהם יותר מאשר היא מכבדת את המדינה. האחריות לכך מוטלת על הקהילה עצמה, לא על השר לביטחון לאומי.
פלסטין במקום חיים
השורש של המצב הקטסטרופלי הזה הוא הטרגדיה הפוליטית של הציבור הערבי בישראל. במקום לבחור במפלגות אזרחיות שידאגו לכבישים, לתעסוקה, לחינוך ולביטחון אישי, הציבור הערבי מעדיף את המלחמה הלאומנית נגד מדינת ישראל.
אם הערבים בישראל יבחרו במפלגות שרוצות לחיות כאן בשלום ובחוק, המדינה תושיט יד. אבל אם ימשיכו לבחור במי שרואה בישראל אויב, סופם שימאסו על הרוב היהודי. הסבלנות הישראלית פוקעת. הציבור היהודי רוצה שכנים, לא אויבים מבית. אם האלימות והלאומנות יימשכו, השיח על היפרדות ועל גירוש תומכי טרור יהפוך מנישה למיינסטרים. הכדור, לשם שינוי, נמצא במגרש שלהם. ■
לתגובות: Tamir@mashma.net
