01
כשיש שמחה גדולה בלב, הצעידה לכותל מקבלת אופי מיוחד של ספק ריקוד ספק ריחוף…
ועל מה השמחה?
יצאתי לכותל יחד עם בננו ישי לב שמחה, הי״ו, החתן דנן, וחשתי שראשי נוגע בענני הכבוד הציוריים, ששטו מעלינו לאיטם, בשמי ירושלים, כאילו מלווים אותנו ושמחים בשמחתנו.
ישי ביקש לעלות לתורה, בשבת חתן, במניין האהוב של גבי שיינין. לכן, שינינו מהרגלנו ויצאנו מעט מאוחר יותר. קיבלנו אישור לבושש לחזור מהתפילה החגיגית בכותל, מבני משפחתנו החמודים, שהתאספו לחגוג אתנו יחד את שבת החתן המשמחת.
מילאתי ליבי ברון ואת אמתחתי בסוכריות רכות וצבעוניות.
השמש הירושלמית אך הפציעה והאירה לנו את הדרך בקרני חורף מלטפות.
הרצים היו עייפים מריצת ה׳מרתון הירושלמי׳, שהתקיימה ביום שישי. במקומם מלאו את האופק תיירים רבים שניצלו את השמש החורפית לטייל בעיר העתיקה ולפקוד את הכותל.
כשהגענו לכותל גילינו שיש במניין עוד שמחה נפלאה – ר׳ דוד וייס הכהן, הגבאי העמית וממייסדי המניין מחתן השבוע נכדה יקרה. משפחת הכלה התייצבה גם היא למניין החגיגי והשמחה המשותפת געתה עד קודש הקודשים.
גבי שיינין, כהרגלו, עשה הכול כדי להגביר את השמחה, בברכות, בפינוקים, בממתקים, בפירגונים כנים ובכיבודים נדיבים.
התפילה שנערכה כדרכה ליד אבני הכותל ומחיצת הנשים, סמוך מאד לקודש הקודשים, הייתה מעצימה וארוכה מהרגיל. צירוף נפלא של כפל פרשות יחד עם הפטרת ׳שבת החודש׳ ותפילת ׳מברכין חודש ניסן׳ והעליות לתורה לכבוד השמחות הוסיפו לרוממות המעמד ולהתרגשות רבה. השיא היה בבקשה המיוחדת ששאגנו כולנו יחד כאיש אחד בלב אחד, בסיום פר׳ פקודי – ׳חזק חזק ונתחזק!׳.
02
בשבוע שעבר הלכה לעולמה, בשיבה טובה, סבתא בתיה פלהיימר ע״ה.
זכיתי להכיר את סבא משה יבדל״א וסבתא בתיה בשמחות המשפחתיות המשותפות. בנם, יוסי פלהיימר, גר במצפה יריחו ומנהל שם את בית הספר. בתו התותחית, עדינה, נשואה לאחייני, דוד ברט המתוק. שניהם חמודים במיוחד ומגדלים בשבי דרום משפחה חייכנית ומלאת חן וחיוניות. יואל וורד פלהיימר ממייסדי פדואל, ידידינו היזמים, בוני הארץ כפשוטו, תוך שהם מגדלים בענווה דור של מתנחלים ותלמידי חכמים. בנם, הרב בנימין, היה במשך שנים ׳חברותא בוגר׳ של החתן הטרי, ישי גולדברג, הי״ו. ר׳ בנימין משמש כיום כרב קהילה בשכונת בית הכרם בירושלים. חכו, זה עוד לא הכול…
לאחר שאביה יהושע שלנו נהרג, אזרתי אומץ לצאת למסע לפולין, עם ר׳ אבי רט. עד האסון שפקד אותנו היה לי קשה להבין את התיאורים של אימי ז״ל, אוד מוצל מאש, שניסתה להסביר לילדיה את התחושה הנוראה, של משפחה יהודית תורנית, שלווה, מאמינה וערכית, שביום אחד, בעיצומה של שואה נוראה, נודע לה שהושמדו בפולין כמעט כל בנייה היקרים וכך חרב עלייה עולמה.
זכיתי ששותפיי החשובים למסע לפולין היו, בין היתר, גם סבא משה פלהיימר יבדל״א ואיתו בנו היקר יואל הי״ו. סבתא בתיה לא הצטרפה למסע, מכיוון שהיה קשה לה להתמודד שוב עם מחזות ומחוזות הזוועה. סבתא בתיה נשאה במשך כל ימי חייה את משא מראות ליל הבדולח שנשארו חקוקים בזיכרונה. כשהייתה בת חמש צפתה מחלון ביתה על בית הכנסת – ״הקלוייז״ הבוער וראתה כיצד אביה רץ בשארית כוחותיו לחלץ את ספרי התורה מבית הכנסת העשן. המראה של אביה חובק בידיו שני ספרי תורה מאובקים מפחם, ליווה אותה כל ימי חייה.
זיכרון נוסף נשאה היא בליבה. דמותה האצילית של סבתה היקרה, מלווה, אותה ואת משפחתה, לרכבת בדרכם לארץ ישראל. סבתא, במר גורלה, לא קיבלה אשרת כניסה לארץ ישראל והנה היא עומדת על הרציף בגרמניה הארורה ומנפנפת להם לשלום.
סבתא נשארה שם בתופת, הובלה כמו כל היהודים לגטאות ולמחנות ההשמדה בפולין ובגרמניה שמהם לא חזרו.
דרך המסע המשותף עם משפחת פלהיימר, לאורך מסלול גיא ההריגה, התהדקו הקשרים עם סבא משה.
בשלהי מלחמת השחרור, ב׳מבצע חורב׳ העקוב מדם, שתוכנן לשחרור הנגב נהרג הדוד, יואל פלהיימר הי״ד, אחיו של סבא משה.
חברי, יואל יבדל״א, נקרא על שם דודו. גבורת האח הבכור מלווה את המשפחה עד היום. יואל ידידי, הקדיש לאחרונה ימים ולילות למחקר ולאיסוף כל שבב מידע אודות קורות חייו ונפילתו בקרב של דודו האהוב.
סבתא בתיה אשת חיל, אישה גדולה בחסד, במידות ובענווה, הייתה אזן קשבת לכל אישה גלמודה, אלמנה, עולים חדשים. אישה חכמת לב הייתה, השיגה תמיד את מבוקשה בכוח השכנוע, בנועם ובנחת רוח. כל עניינה בעולם וכול פועלה, עלי אדמות, היו מיועדים רק להוסיף טוב.
כל מי שבא בקשר עם סבתא בתיה ידע שהוא יכול לסמוך עליה במאה אחוז, כאשת סוד נאמנה, כבעלת עצה טובה ובעיקר כמי שמעניקה תשומת לב כנה ואמיתית, שמטרתה קידום ועזרה.
סבא משה, יבדל״א, חקלאי בנפשו, עסק למעלה מ-30 שנה, מאז שירותו בנח״ל, בעבודת האדמה, במסירות, באהבה ובחריצות. גם כשעבר לתחום המנהלה עבודת החלאות עדין זרמה בעורקיו.
תמיד חיווה דעתו והתפעל בעקביות מחידושי החקלאות. מאז עלייתו לארץ ישראל, בגיל שש שנים, מתפלל סבא משה באותו בית כנסת: ׳קהילת היקים – מקור חיים׳, בפתח תקווה, בו שימש, עד לאחרונה, במשך שנים רבות, כבעל קורא וכתוקע בשופר.
הזוגיות המופלאה של סבא וסבתא פלהיימר, שנמשכה למעלה מ-65 שנים, היא לנו ולבני הדור הצעיר – לדוגמא ולמופת.
אני מאחל לסבא משה להמשיך ולרוות נחת, בבריאות טובה, משלושה דורות של צאצאים, צברים יראי שמים, מקסימים ואהובים ובקרוב גם מהדור הרביעי. בע״ה.
03
ישאלו אותי בוודאי – כיצד, בשבוע של שמחה, בו אנו מחתנים את בננו האמצעי המתוק, אני מביא כאן דווקא סיפורי שואה ותקומה…
אשיב לכם ללא היסוס – אני מאמין באמונה שלמה ש׳עם שאין לו שורשים אין לו עתיד׳. זכות גדולה היא ללמוד מכל פרט בהיסטוריה שלנו כדי לשפר את תפקודינו והחלטותינו. זו חובתנו הציבורית וגם חובתו של כל זוג טרי שבונה ומנווט את ביתו הנפלא בבחינת ׳בינו שנות דור ודור׳.
הקב״ה הוא שר ההיסטוריה. ברגעים שנדמה לנו שאנו מנהלים את העולם עלינו לזכור שיש מנהיג לבירה ועלינו להיות קשובים להכוונתו.
על ידי התבוננות בהיסטוריה היהודית הרחוקה והקרובה אנו יכולים ללמוד כיצד לכלכל את מעשינו, כציבור וכפרטים – יום יום, שעה שעה.
04
כשאני צועד לכותל אני מביט לעתים בשכננו הערבים בעיר העתיקה, שמנסים לזייף לעצמם היסטוריה מדומה בארץ ישראל, שעה שהם מתפללים לעבר מכה אך מפנים גבם אל ירושלים…
לצערי הערבים משכנעים את עצמם ואת העולם שהם ׳עם פלשתיני׳ בעל עבר עשיר. השקר הגדול הזה מחלחל ומסמא עיניים. הנרטיב השקרי מתנוסס עם דגל אש״ף בהפגנות השמאל. ראוי לפרסם לכל העולם, שגם אם יחזרו על השקר הזה מיליון פעמים הוא יוותר שקר.
לכן, כל זוג יהודי מאמין, שמקים את ביתו בארץ ישראל וקל וחומר בעופרה, שבחבל בנימין, משקם במו ידיו חורבה מחורבות ירושלים. הזוגות הצעירים שבונים את הארץ ומגדלים משפחות גדולות לתפארת, מסייעים להאיר לעולם כולו, את ההיסטוריה ואת העתיד שלנו בארץ, באור יקרות, אור של אמת!
נצח ישראל לא ישקר!
שבת שלום! למרות כל ההפגנות… ׳נעלה את ירושלים על ראש שמחתנו׳ ומכוח ברכת שבת ׳שבע הברכות׳, נבנה את עמנו וארצנו לאור תורתנו, לתפארת. ■
