01
כששרו של חורף נאבק עם שרו של אביב אנו מקבלים בירושלים עיר הקודש, שבת מחליפת צבעים. לפנות בוקר היא אפורה וקרירה ולקראת צהרים היא כולה קורנת באור יקרות ומפשילה מעליה כל מעיל וחליפה.
בכל שבת 'רגילה' זוטות כאלו, של תעתועיי מזג האוויר, לא ירתיעו את אוהבי הכותל, קל וחומר בשבת של ערב ז' באדר וסיום ספר שמות ב'חזק חזק ונתחזק'…
המניינים היו גדולים, תכופים ומגוונים. חיילים משוחררים, תיירים, לוחמי משמר הגבול, אורחים מכל הארץ, ואיתם משפחות יקרות וביניהם – משפחת ולול ולילי הורוביץ, מבוני הארץ, בניו של רב הכותל, הרב גץ זצ"ל, המתגוררים במצפה יריחו ולא מפספסים שום הזדמנות להתפלל ליד הקודש. משפחתו של עידן הרשקו, מדריכו האהוב של אביה שלנו וכיום מנהל בית ספר חשוב בפ"ת. משפחת הרב יונתן פוזן, קרובינו המיוחדים, מהעיר אריאל בניו של איש הרובע היהודי, הרב, ד"ר רפי פוזן, ז"ל וציפורה שתחי'. הרב רפי הוא מחבר סדרת הספרים המופלאה, 'פרשגן', המאירה את פירוש אונקלוס על התורה. אלו מעטים מתוך רבים ועצומים.
02
מרגש לקרא בכל פעם, את פרשיות המשכן דווקא ליד הכותל המערבי, למרגלות מקום המקדש.
סיקרן אותי מאד להבין, לאיזה כיוון פנה המשכן כשהוקם, תוך כדי מסעות בני ישראל במדבר.
האם המשכן פנה תמיד לכיוון הר המוריה בירושלים? זה לא ייתכן, מכיוון שאנו יודעים שמקום המקדש בהר המוריה, התגלה רק הרבה יותר מאוחר, ורק לדוד המלך.
אמנם אברהם אבינו ברוח קודשו, 'ראה את המקום מרחוק', אבל הגילוי המעשי והמדויק התגלה רק למלך דוד.
אז לאן היה מכוון המשכן במדבר? ולאיזה כיוון פנה המשכן בשילה?
זו לכאורה שאלה זוטא…
אך אין לי ספק שהיא טומנת בחובה את סוד הקשר בין קדושת המשכן הזמני וקדושת הר הבית המרומם. מהם נגזרת גם קדושת הכותל שלנו, שניצב בעוז, לדורי דורות, ושומר על הר הבית ממערבו.
סקרנותי גברה. בין העליות עיינתי בפרשה. מצאתי בפסוקים, שהתורה מדגישה לנו, ששולחן לחם הפנים הוצב דווקא בצד הצפוני של המשכן. כלומר, המשכן הוצב באותם כיוונים, כמו המקדש.
ואכן, בפרשת תרומה, בה מפרטת התורה את מידות המשכן, כתוב בפירוש, ששער החצר פנה תמיד מזרחה – ל'פאת קדמה' וקודש הקודשים פנה תמיד מערבה – ל'פאת ימה'.
מכאן אני למד, שהמשכן אכן פנה תמיד מערבה, כפי שמסביר החפץ חיים במשנה ברורה, מדוע פונים ב'לכה דודי', במילים 'בואי לשלום' דווקא לכיוון מערב? – התשובה: 'כמו שעומדים לפני אדם גדול'. כדי שלא ייראו היהודים כמי שמשתחווים לשמש העולה במזרח, פונים במקדש מערבה. זו אחת הסיבות מדוע 'קודש הקודשים' שוכן במערב, גם במשכן ולאחר מכן גם במקדש.
ומכאן מובן לי מדוע נאמר ש'שכינה לא זזה מכותל מערבי' – כי הכותל המערבי הוא הקרוב ביותר לקודש הקודשים.
אז מי שחיפש סיבה טובה להגיע, לפחות פעם בשבוע, להתפלל ליד הכותל המערבי – הנה יש לו סיבה נוספת להתחזק ולהתמיד…
03
אין לי ספק, שהשנה, בימי הפורים הללו – בחודש אדר – המסוגלים ומלומדים בניסים, נראה נפלאות גדולות. …וליהודים תהייה אורה ושמחה. ריד מיי ליפס.
04
עשרה קבין של יופי ירדו לעולם, תשעה נטלה ירושלים ואחד כל העולם כולו.
בדרכי לכותל, מידי שבוע, אני מתבשם מאווירה הצלול של עיר הנצח ומקסם מראות ירושלים ובהם, שלל הפרחים הצבעוניים, שעובדי עיריית ירושלים טורחים לשתול, בכל עונה, בצדי הדרכים וסביב העצים.
הגינון המרהיב מגלה עוד טפח מיופייה של ירושלים.
ובסליחה מכבודכם –
אני פונה לכל מי שירושלים יקרה לו: הבה נשמור על יופייה וניקיונה של העיר הקדושה והיפה שלנו, בירת ישראל לנצח נצחים. וד"ל.
05
זכיתי לחגוג מספר פעמים, את חג הפורים, בביתו של מורי ורבי היקר, הרב צבי יהודה, זצ"ל. זו הייתה חוויה מרוממת שקשה לתאר במילים. שמחת הפורים עטפה את הרב ואת תלמידיו.
במשך היום הרב שתה כדת, לא מעט כוסיות של יין. הוא שמח מאד יחד עם תלמידיו הרבים, שבאו לשמוח במחיצתו ולשמוע דברי תורה – אולי יזכו לשמוע מרבם גם עניינים עמוקים של סוד…
הרב לא איבד לשנייה אחת את צלילותו ואת חדות מחשבתו. למרות השתייה והשמחה הרב שמר כתמיד על שליטה מלאה במעשיו ובקיום המצוות.
הרב הקפיד מאד להישאר תמיד בערנות ובשליטה עצמית מלאה, כדי לא למעוד, ואפילו לא לדקה.
זכור לי, שכשהרופאים, ביקשו להרדימו, לקראת ניתוח חירום ברגלו, הרב הפציר בהם, למרות הסיכונים, לערוך את הניתוח בהרדמה מקומית. וכך היה.
כל זה כי חפץ להישאר ער, כתמיד, לפני בורא עולם.
מפורסם היה, גם בציבור החרדי, שהרב צבי יהודה הוא גדול המקובלים האשכנזים בדורו.
הרב לא עסק בגלוי בקבלה מעשית. הוא גם לא התיר לתלמידיו, בשום אופן, לקרא בספרי הקבלה הרבים, שהיו ספונים בספרייתו בכל השורות הפנימיות. פעם אחת, כשביקש ממני את אחד מספרי הקבלה, ראיתי שדפי הספר המצהיבים מעוטרים בהערות צפופות, בכתב ידו המיוחד.
יש לי סיפורים רבים על גדולת הנהגתו של רבנו, אך הפעם נתרכז בשמחת הפורים בביתו.
בפורים הרב נהג לחזור על סיפור ידוע העוסק ברב העיירה, הרב מוישה, שליט"א.
וכך סיפר לנו: באותו יום נכנס הרב מוישה לבית המדרש. הרשל"ה ביקש לחמוד לו לצון. הוא עלה לעזרת הנשים וקרא בקול מהדהד – 'מוישה, מוישה!'
'מי יכול לקרא לי, כך סתם, בשמי הפרטי? וזאת מבלי להקדים לשמי את התואר החשוב – 'רבי משה' או 'הרה"ג מושה'?
'אין זה אלא מלאך משמים…'
'הנני', זעק הרב אל 'המלאך'.
ושוב נשמעה הקריאה, הפעם בקול גדול יותר: 'מוישה מוישה'!!
(הרב צבי יהודה סיפר את הסיפור בתיאטרליות מרשימה ומשעשעת, תוך 'השתייה כדת')…
'הנני' שאג הרב משה.
'ושפכתי עליך מים טהורים'… נשמעה ההכרזה משמים.
'שפוך שפוך' התחנן רבי משה…
מיותר לציין שר' מוישה לא יצא יבש מהסיפור הזה…
כדי להבין את מוסר ההשכל אספר לכם מעשה שהיה בישיבה.
כשישיבת 'מרכז הרב' עברה מ'בית הרב' שברחוב הרב קוק, לשכונת קריית משה, הרב צבי יהודה היה מגיע אליה, מביתו ברחוב עובדיה, בד"כ באוטובוס או ברגל.
בוקר אחד, פנה אליו באוטובוס, בחור, שביקש לדעת היכן הישיבה. הרב הציע לו להתלוות אליו והציג עצמו כ'צבי כהן'.
לאחר מכן הרב שאל לשמו ולשלומו של האורח והתעניין – 'את מי אתה חפץ לפגוש במרכז הרב? 'את הרב צבי יהודה', ענה הבחור.
מה רבה הייתה פליאתו של האורח כשהגיע לישיבה והבין מיד, ש'צבי כהן' הוא הרב צבי יהודה, בכבודו ובעצמו. בצניעותו לעולם לא ביקש הרב לעצמו שום יחס של חשיבות מיוחדת, והעדיף תמיד שיפנו אליו בפשטות ובגוף ראשון.
להבנתי, זו מהות מנהג התחפושות בפורים. להסיר מסכות של חשיבות עצמית. כל אחד נבחן לפי יחסו לזולת, בענווה בערבות הדדית ובהחשבת הדאגה לכל יהודי בלי הבדל צבע ומין.
06
ואחרון אחרון חביב – אביא כאן את תיאורו של רב סרן, הרב ברוך גליס, איש הרובע וגבאי אחד ממנייני הוותיקין הגדול בכותל, שממפרט לי תיאור משובב לב, על המניין אחר, גדול ומוכר, מהוותיקים ומהמבוקשים שבכותל, אשר כשמו כן הוא – "המניין של 8" …
כל מי שמגיע בשבת בבוקר לכותל, מכיר את המתפללים הקבועים, הצועדים בשעה 07.15 מצומת בר אילן דרך שער שכם, כל שבת וחג, ומגיעים למניין הקבוע של 8 בבוקר. בשעון חורף או בשעון קיץ, גשם או שלג בקור ובחום.. בדיוק ב08.00 בבוקר: מזמור שיר חנוכת הבית…
ותיקי הכותל לא שוכחים את חברי המניין 'המייסדים', הזכורים לטוב – דוד מלמד ז"ל, יצחק קופ ז"ל, שהיו ממקימי המניין לפני כ-50 שנה. למרות שהם כבר לא אתנו, הם בוודאי משתתפים באמירת קדוש, קדוש, קדוש, מבית דין של מעלה.
המניין, כמתמיד, מעניין ביותר ומאחד את כל הפלגים – אשכנזים וספרדים, ליטאים וחסידים, ראשי ישיבות, לוחמים, שוטרים ועוד. כולם מחבבים את החמימות במניין הזה. תושבי הרובע היהודי חוברים לתפילה תמימה יחד עם אורחים מזדמנים ומזמינים אותם לקידוש ולקוגל ירושלמי, מתוך הכנסת אורחים ומתוך אחדות בעם ישראל. לכולם יש מקום חם במניין וכל אחד זוכה לקבלת פנים אישית, אשרי עין ראתה זאת.
עם ישראל בתפארתו ובאחדותו!
במניין של 08.00 המתקיים תמיד בצד שמאל של הרחבה, ליד פתח הקשת האמצעית, יש בעלי תפילה קבועים, כמו הרב יחזקאל ברומברג שליט"א, ראש כולל "תפארת יונה". בעל קורא קבוע הוא הרב נתנאל יוסף זילברמן שליט"א, מתושבי הרובע היהודי. המניין מתמיד ומתפתח בזכות מסירותו של במנהל האחראי, הרב שלום סננס שליט"א, שדואג להושיב כל אחד ואחד ברווחה, ליד סטנדר, במקום נעים ונוח. הרב שלום דואג, מידי שבת בשבתו, בסיום התפילה, גם לקידושא רבה, ברוחב לב עצום.
על הדרך:
הדרך משער שכם לכותל כאובה אך מרגשת מאד!
כואב לראות את העיר העתיקה ואת הדרך לקודש הקודשים אשר זרים ישלטו בה. בתקופת הרמדאן, כואב לראות שבשעות מסוימות, בהן מתרחשת התקהלות של ערבים, הדרך סגורה ליהודים.
ומצד שני, מרגש מאד לראות יהודים יקרים, סרוגים לצד לבושי קפוטות, צועדים בגאווה ובעוז לתפילה במקום שממנו לא זזה שכינה מעולם.
החוויות בדרך:
הערבים למדו להכיר את הקבוצה הקבועה, שצועדת בגאון, למניין הקבוע ב-08.00 והם מתייחסים אליהם בכבוד ובפחד. אבוי למי שינסה להתגרות באחד הצועדים. ואילו, מי שמקבל את פנינו לשלום, זוכה בתמורה ליחס של כבוד. אציין לדוגמא, שמדי שבת, אנו פוגשים בעל חנות ערבי, שמראהו המכוער מעורר פלצות.. הוא כבר למד מאתנו לברך על עצמו, בכל שבת, את ברכת – "ברוך משנה הבריות…"
שבת שלום של בריאות ללוחמים הפצועים ולחטופים היקרים. ניצחון גדול עכשיו. יישוב כל חבלי ארצנו בבטחה ושנראה ישועות גדולות בקרוב ממש. ■
לתגובות: manager@pisrael.com
