חיבורים

 הלא הוא המפגש הטעון בין יהודה לבין השליט המצרי המאיים בכליאתו של בנימין! "ויגש אליו יהודה ויאמר…". נאומו של יהודה בפתיחת הפרשה, נאום של 17 פסוקים, משנה את כל המהלך, ומביא לחשיפתו של יוסף בפני האחים, ומכאן קצרה הדרך לאיחוד המשפחה עם ירידתם למצרים והפיכתם לעם.
מה יש בו בנאום של יהודה שמחולל את השינוי הגדול כל כך? האם בטענות שלו הוא מחדש משהו? בקריאה הפשוטה ביותר נראה שאין כמעט כל חידוש בדבריו. ואם כן עולה השאלה: כיצד הצליח הנאום הזה להמיס את לבבו של יוסף ולהביא לאיחוד המשפחה?
יהודה יודע כי מעשיו ונאומו יהיו בבחינת להיות או לחדול. יש לו סיכוי אחד ויחידי להצליח במשימה, אחרת בנימין יישלח כנראה לכלא לעולם. בשל גודל האירוע יהודה נוקט צעד נוסף מעבר לדיבור: ויגש אליו יהודה… יהודה מתקרב פיזית ונפשית אל יוסף. יהודה מבין שדיבורים לבדם כנראה לא יצליחו לשכנע את שליט מצרים, יש צורך בעוד מעשה המבטא רגש ויחס של קירבה. יוסף רואה ומרגיש אולי בפעם הראשונה בחייו הבעת רגש מצד אחיו אליו (גם אם יהודה לא יודע שמדובר ביוסף אחיו).
יוסף חווה כל כך הרבה השפלות ועלבונות ושנאה בבית אביו. בנוסף, יוסף חי כבר 22 שנה מחוץ לבית אביו: שנים ארוכות של הטרדות מצד אשת פוטיפר, שנים שבהם שהה בבית הכלא במקום קר ומנוכר ללא רגשות ויחסים תקינים, ועכשיו, הוא מגלה לראשונה יחס אנושי חם, מכבד, עם רצון לקירבה. יוסף אינו יכול לעמוד בפני זה ופורץ בבכי ומתוודע אל אחיו.
לאחר שיוסף אומר לאחיו כי הוא אחיהם כתוב "ולא יכלו לענות אותו כי נבהלו מפניו". יוסף מבין כי יש צורך במשהו שהוא יותר מסתם דיבור בכדי לפרוץ את מחסום הבהלה והפחד ועל כן אומר מיד לאחיו "גשו נא אלי, ויגשו". כעת גם יוסף וגם האחים מבינים את כוחה של הקירבה, של הרגש והיחס החם ביחסים הבינאישיים.
גם בזוגיות, לא ניתן לתאר במילים את החשיבות של הקירבה הגופנית והנפשית. חובה על כל אחד מבני הזוג ל"גשת" להתקרב, ולהתייחס בנימה אישית לבן/בת הזוג.
הקירבה – לא רק שבכוחה לשבר חומות של ניכור כעס, אלא בכוחה גם לאחד ולמזג. לעיתים הזוג אינו צריך לדבר אלא רק לגשת, להתקרב, לעשות צעד אחד קדימה ולהיות שם האחד בשביל השניה.
כולנו בחיינו האישיים, והחברתיים צריכים ללמוד מכך על חשיבות הקירבה, היחס האנושי, והחום שאנו מקרינים סביבנו. חום בכוחו להמיס לבבות ולשבור חומות בזכות הקירבה עוד לפני שאנו בכלל פותחים בדיבור…