שליפות

חיים גורן

חיים גורן חבר מועצת העיר תל אביב מספר על ההיסטוריה הציונית דתית של העיר ואיך מתמודדים עם האתגרים בדרום העיר.
בן 37, נשוי לאפרת ואב לחמישה. מתגורר בתל אביב זה 11 שנים בשכונת שפירא. חיים הוא מורה לשל"ח ולידיעת הארץ ומשמש חבר מועצת העיר בדרום תל אביב מטעם סיעת מאמינים, הסיעה הדתית בתל אביב, וכיום נציג האוכלוסייה הדתית של כל תל אביב ונציג דרום תל אביב בפרט.

קצת עליך?
"למדתי בישיבת הר ציון באלון שבות, ושם גרנו אחרי החתונה. אשתי תל אביבית במקור, והיה לה מאוד חשוב לחזור. דרום תל אביב נראתה לנו אפשרות מעניינת, כי יש בה מתחושת העיר הגדולה, יש בה כל המגוון של האוכלוסייה הישראלית, אפשר לפגוש כאן את כל המרקם של מי שחלק מעם ישראל, ומצד שני זו עדיין קצת פריפריה. בשכונות מכירים את האנשים ברחוב, מכירים אנשים במכולת, אז יש פה את הפן החיובי של שני הצדדים. יש קהילה עוטפת דתית-מסורתית סביב בית הכנסת ובית הספר הדתי בשכונה, ויש מעגלים רחבים יותר שמשתרעים על יותר מגוון".

מהם האתגרים שבמגורים בדרום תל אביב?
"בעיקר התחושה שכל הזמן מתמודדים עם תופעות פחות סימפטיות. לדעת איך לייצר קשרים נכונים עם הסביבה המגוונת, איך להיות חלק אינטגרלי בלי להתנשא ולרצות להאיר לאחרים את הדרך או לשנות להם את החיים, ועם זאת להצליח להשפיע מהמקום הצנוע והאמיתי".
מהו העיסוק היום-יומי בתפקיד נציגות מועצת העיר?
"העיסוק רחב. התפקיד הוא לייצג את הציבור הדתי בעיר מקצה לקצה. טיפול בנושא החינוך בבתי הספר, בגנים ובמעונות וכל היוצא בזה; רווחה, בעיקר בנושא דרום העיר, משפחות מצוקה; תרבות, כל הנושא הרחב של קהילתיות, תרבות לאוכלוסייה המתגוררת. נוסף על כך יש לנו קבוצת עלייה וקליטת עולים לעיר, וכמובן גם ההתמודדות עם האוכלוסייה הזרה בשכונות".

מה החזון שלך בהתמודדות עם האוכלוסייה הזרה?
"יש שתי רמות התמודדות שבהם אני משתתף. האחת, היום-יומית, היא בעיקר עם הגורמים המקומיים. המטרה הגדולה היא 'סור מרע ועשה טוב'. סור מרע: צמצום התופעות הבעייתיות והשליליות, אכיפה, ביטחון אישי, התמודדות עם אלימות, פשע, עסקים לא חוקיים, מטרדים של רעש וריחות. ועשה טוב: חיזוק האוכלוסייה והקהילה הישראלית בשכונות גם בסוגיית הזרים וגם חיזוק אוכלוסיות חלשות מבוגרים, עולים שגרים במקומות אלו, תמיכה, לתת להם מענה, לדאוג לפעילויות חברתיות, חוגים, מפגשים קבועים, להקל עליהם במישור החיים במציאות המורכבת הזו. כמובן, גם באופן כללי בכל הנוגע למשפחות מצוקה, בעיות כלכליות וכדומה במה שאפשר לעזור ולתמוך אנו פה.
"רמת ההתמודדות השנייה קצת יותר מקיפה, ובעיקר סביב קידום של הגורמים בממשלה ובכנסת לייצר חשיבה למציאת פתרון לסוגיית הפליטים, מהגרי העבודה שהגיעו בצורה לא חוקית. יש פה סוגיה מאוד מסובכת, כי יש פה תופעת הגירה כללית, יש פה הסתכלות איך עם ישראל מתמודד עם הגירה כללית בכל העולם, וגם סביב הממשלה מול בית המשפט העליון ואיך אנחנו נותנים את הפתרון המיטבי לאוכלוסייה בטווח הזמן הזה".

איך מתמודדים עם חילוקי הדעות בעיר באשר לסוגיית הפליטים?
"אף על פי שיש מי שרוצים לעזור לאוכלוסייה הזו להשתלב בחיי היום-יום, יש פה הבנה מרכזית משותפת לכולם שתל אביב לא יכולה להכיל כמות כזו של אוכלוסייה זרה. אז אולי לא צריך להחזיר אותם למדינה שממנה הם באו, אך בדרך הנוכחית אין בידינו להכיל אותם בעיר. יש הסכמה משותפת שהמצב לא יכול להימשך כמו שהוא כרגע".
החיבור להיסטוריה של דרום תל אביב?
"אחד הדברים המעניינים בחלק הזה של העיר הוא שהמיישבים הראשונים שלו היו חברי הפועל המזרחי, ראשית האוכלוסייה הציונית-דתית. יפה לראות את סגירת המעגל, וחלק גדול מהאוכלוסייה פה היא של נכדים ממשיכים שחזרו למקום שסבא וסבתא שלהם יישבו. גם אנחנו חלק מזה: לפני 70 שנה סבתא של אשתי למדה בבית הספר שהילדים שלי לומדים בו, בית הספר הממלכתי-דתי שורשים בשכונת שפירא".

כחלק מאווירת המשפחה, מה הדיסק המתנגן ברכב?
"תלוי בחג הקרב ובא. לפני פסח שירי פסח, עכשיו בדיוק החלפנו בין יום העצמאות, שירי ארץ ישראל, לדיסק שירי יום ירושלים".
עם החיבור למקום, מהו המקום האהוב לטייל בו?
"הרחובות הישנים של תל אביב, שביל העצמאות, מקום שמשלב את הקמת העיר העברית הראשונה והקמת המדינה".
המקום שאליו אתה הולך כדי להירגע?
"אין לי כל כך הרבה זמן להירגע, אבל כשיהיה לי זמן אנסה ללכת לנמל יפו, מקום פסטורלי בקצב אחר".
החיבור למקום?
"ברוך ה' בשורה מאוד משמחת: נוסף על כך שמוסדות בני דוד קיבלו את האחריות להמשיך את מפעלו של הרב אחיעד אטינגר ז"ל, וימשיכו את מפעלו בישיבת עוז ואמונה, לקראת אלול הקרוב תעבור לכאן מרעננה ישיבת ההסדר אורות שאול, בראשות הרב תמיד גרנות והרב יובל שרלו. מעבר לתוספת של תורה, של תפילות ושל שיעורים יש לזה השפעה על המרקם האנושי: התחדשות, עוד זוגות צעירים, עוד משפחות. התיישבות חדשה".

עוד במדור זה

כתיבה וחתימה (טובה)

ספטמבר 14, 2023

לומדי הדף היומי ובכלל תלמידי חכמי ישראל, למדו כי ישנה מחלוקת עקרונית במסכת גיטין האם הכתיבה כרתי (לשמה), כלומר האם הגט אמור להיות כתוב לשמה של האישה או שמא רק החתימה של העדים אמורה להיות דווקא לשמה של האישה, או שמא עדי מסירה כרתי, דהיינו מסירת הגט היא שצריכה להיות לשמה (דעת התנא רבי מאיר).
הגמרא במסכת גיטין בדף כג עמוד א דנה בעניין זה, ושואלת הכיצד נסביר את דעת רבי מאיר שאמר כי עדי חתימה בלבד צריכים לחתום לשמה ולא לכתוב את הגט לשמה של האישה, ומסבירה הגמרא שאכן, הכתיבה צריכה להיות לשמה, ורבי מאיר התכוון ששמה של האישה בלבד צריך להיכתב עבור האישה הספציפית הזו.
עד כאן למדנות תלמודית.
בימים אלו אנו מברכים איש את רעהו בכתיבה ובחתימה טובה, נשאלת השאלה מה העיקר – האם הכתיבה (כמו שראינו למשל במסכת גיטין לעיל) או דווקא החתימה, שכן אנו יודעים למשל שחוזה שלא נחתם על ידי הצדדים אינו מחייב אותם. החשיבות מתרחבת אף לעניין חשיבות הימים הנוראים – האם בראש השנה יכתבון זה העיקר, או שמא בצום יום כיפור יחתמון חשוב בשל היותו מועד החתימה?
במסכת ראש השנה בדף טז מסבירה הגמרא ואומרת "הכל נידונין בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם ביום הכיפורים דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר הכל נידונין בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם כל אחד ואחד בזמנו, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בחג נידונין על המים ואדם נדון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכיפורים". הגמרא אם כן מחלקת בין כתיבה לחתימה, ומלשונה משתמע שהכתיבה היא הליך הדין, הדיון הענייני שבו ניתן לשנות לטובה או לרעה את פסק הדין אשר ייחתם בסופו של דבר במועד ה'שרירותי' שבו נחתמים ברואיו של הקב"ה.
אלא שהגמרא קוראת ליום הכיפורים 'גמר דין', בשונה מיום החתימה, המועד הטכני שבו נחתם דינו של האדם.
מה אם כן חשוב יותר – יום הכיפורים או ראש השנה? כתיבת הדין שבה ניתן להשפיע על הדיין היושב בדין, או שמא יום הכיפורים חמור הוא שבו נחתמים ברואיו של מלך מלכי המלכים?
כאשר דיין חותם את הדין נעשה טקס, טקסיות החתימה מחייבת את כיבוד המעמד המלכותי המחייב. האדם היודע שביום זה נחתם גזר דינו צריך לנהוג בהתאם. מאידך, בראש השנה, כתיבת האדם היא בהתאם למצוותיו ולתפילותיו כפי שהיו עד לראש השנה ובמהלכו – מאכל, משתה, לימוד ותפילה.
למשל, חוק הירושה מכיר בצוואה בכתב יד, דהיינו הרשומה כולה בכתב ידו של המצווה. צוואה שכזו חייבת להיות בנוסף חתומה על ידו. לחתימה יש אקט מחייב. הכתיבה מעידה על הרצון של המצווה, והחתימה מעידה על גמירות הדעת.
אולם, צוואה בעל פה (למשל כאשר מדובר באדם גוסס 'שכיב מרע'), תהא תקפה כמובן ללא חתימת המצווה, אלא רק על פי עדותם של שני עדים המאשרים את דברי המצווה שנאמרו על פה.
מכאן, לעיתים לחתימה יש תוקף ולעיתים אינה משמעותית כלל. וכן כתב ידו של האדם חשוב כמו חתימה, ולעיתים דבריו שנאמרו בעל פה חשובים יותר מהחתימה עצמה.
גם חוק חתימה אלקטרונית התשס"א 2001 ביטל למעשה את החתימה המסורתית, והפך אותה למעין קובץ מאפיין של האדם המאשר את המסמך האלקטרוני שעליו הוא חותם אלקטרונית.
תפילות הימים הנוראים מלמדות אותנו כי חסדיו של הבורא עם ברואיו לא עברו 'שדרוג', ושעדיין הטקסיות בחתימה קיימת. טקסיות זו מאפשרת לנו לנצל את המעמד לקבלת זכויות רבות ככל הניתן בין כסה לעשור ובעשור עצמו, הוא יום החתימה.
כתיבה וחתימה טובה לכל בית ישראל. ■