חינוך בונה חובה

01
לפעמים בחינוך, אם כהורים, אם כמחנכים בבית הספר ואם כמפקדים, אנחנו מגיבים על מעשה לא טוב בעונש. אנחנו צריכים להבין שמטרת התגובה שלנו להגדיל את האנשים ולא לנקום בהם בעקבות המעשה שעשו.
סיפר לי חבר טוב שבנו למד בבית הספר בבאר טוביה. כשבנו הקטן היה בכיתה י"ב הכיתה שלו הייתה אמורה לנסוע לפולין. במהלך כל השנה הם עשו הכנות רבות לנסיעה המשמעותית. בשלבים האחרונים של ההכנות הם קיימו סמינר מרוכז של שלושה ימים לטובת הנסיעה, ובמהלכו הם חולקו לחדרים, ובנו ישן בחדר עם שישה חברים.
אחד הילדים הביא נרגילה ועישן עם שניים מהחברים לחדר. אחד המורים תפס אותם על חם. הבן של החבר לקח אחריות על האירוע וטען שהוא יזם אותו למרות שכלל לא היה בחדר באותו זמן – הוא הבין שאם אבא של החבר שהביא את הנרגילה ידע שזה בנו – הוא יפרק אותו.
הנהלת בית הספר החליטה להעניש את כל השבעה שהם לא ייסעו לפולין עם המשלחת, מכיוון שהם עברו על הכללים בצורה כל כך בוטה. לאחר דיונים יחד עם הורי התלמידים, מנהל בית הספר שהיה במקביל גם יו"ר של עמותה שטיפלה בניצולי שואה, החליט שהם יצאו למסע בתנאי שהם יתנדבו בעמותת ניצולי השואה.
תוך כדי העבודה הם ממש נקשרו לזוג ששניהם היו ניצולי שואה. הניצולה שלחה להם בפקס מכתבים לפולין כדי לחזק אותם. הקשר של הנערים עם הזוג הלך והתפתח במהלך השנים עד כדי כך שהזוג ממש הגדיר אותם כנכדים שלהם. כשהבחורים התגייסו לצבא הניצולה סרגה להם כובעי צמר וצעיפים לשירות.
בנו של חברי התגייס לקורס טיס. לטקס ההשבעה של הבן הגיעו זוג ניצולי השואה כאורחי הכבוד של הקורס. ביום השואה שבמהלך הקורס הבן של החבר הזמין את זוג הניצולים לדבר עם כל חניכי קורס הטיס, והייתה זו הפעם הראשונה שניצול השואה סיפר את סיפורו.
כמה סמלי היה כשהבן של החבר יצא למשלחת קציני צה"ל לפולין, 'עדים במדים'. לאחרונה נפטר ניצול השואה והבחור ישב לילה שלם וכתב הספד מרגש מאוד שאותו הקריא אביו מעל קברו.
02
אוסיף סיפור שקרה לי. לפני כ-28 שנה הייתי מפקד פלוגה במילואים. במהלך תעסוקה מבצעית באזור החרמון הפלוגה הייתה מחולקת כך ששתי מחלקות היו במוצב פלוגתי ומחלקה אחת הייתה במוצב מחלקתי.
בשלב מסוים התקבלה התראה חמה שיש מחבלים שמעוניינים לפגע במוצב המחלקתי. בגלל החשש מההתראה ביקרתי לא מעט במוצב המחלקתי. באחד הלילות הגעתי בשעות הקטנות של הלילה עם המג"ד. במוצב היה שקט מוחלט.
מצאנו שומר אחד בעמדה הצפונית. השומר השני שהיה אמור לשמור בש"ג של המוצב, ישן על ספסל בכניסה למוצב, ולמוחרת המג"ד שפט אותו והכניס אותו למעצר של שבועיים. הגעתי לבקר אותו במעצר והוא ממש בכה ואמר לי: "אני לא בוכה על המעצר, אני בוכה על כך שהפקרתי את החברים שלי".
אמרתי לו שאני חושב שאפשר לגדול ממה שקרה, וסגרנו יחד שכאשר הוא יחזור לפלוגה הוא הופך להיות סמל מחלקה וכך אכן קרה. הוא היה הסמל הכי משקיע והכי מסור שהיה לי בפלוגה.
03
אסיים בסיפור קצת מצחיק. כשהייתי מפקד מחלקת טירונים היה לי במחלקה חייל אחד מאופקים וחייל נוסף מהרצליה פיתוח והם תמיד רבו, אולי בגלל השוני הגדול והפער המנטלי ביניהם.
בשלב מסוים התפתחה ביניהם מריבה רצינית, ממש מכות. הבאתי את שניהם אליי וקשרתי את ידיהם אחד לשני (היום היו מדיחים אותי על מעשה כזה) ואמרתי להם: "אתם לא עוזבים אחד את השני לרגע, אם מישהו מהמפקדים רואה רגע אחד במהלך היום שאתם לא ביחד אתם לא יוצאים בשבת הביתה. דבר נוסף, כשאתם מגיעים לפני היציאה הביתה אני בוחן אתכם וכל אחד צריך לספר על המשפחה של החבר".
ביום שישי לפני היציאה עשיתי להם את המבחן והם עמדו בו כמו גדולים (למרות שהבחור מהרצליה היה צריך לזכור שמות של תשעה אחים…). מאז אותו מעשה הם הפכו להיות החברים הכי טובים במחלקה. ממש הפכו להיות אחים. ■

1. לברך על כל דבר שאוכלים בקול וברוגע.
2. לכתוב חמש תודות בכל ערב.
3. להקפיד להתקשר להורים בכל יום שישי ולהגיד שבת שלום.
4. ללמוד חמש דקות ביום משהו משמעותי.
5. לברך ברכת המזון מתוך הכתב.
6. לתת פעם בשבוע שוקולד קטן לשומר במקום העבודה או הלימודים, עדיף ביום חמישי או שישי.
7. לעשות הליכה משותפת לפחות פעם בשבוע עם בן הזוג, עדיף שלוש פעמים בשבוע.
8. להשקיע בכל יום חמש דקות בדיבור עם כל אחד מילדינו.
9. להמתין שתי דקות לפני שנכנסים הביתה ולהיכנס הביתה בשמחה ובאהבה.
   האמת שכל אחד יכול להוסיף קבלות קטנות כרצונו. אבל כדי לראות שינוי חייבים להתמיד לעשות את מה שקיבלנו על עצמנו באופן קבוע ולא להתייאש מנפילות שבטוח יבואו. חודש טוב ושנה טובה, שנה של התקדמות עם שינויים טובים ומשמעותיים לכולכם! ■