מצוקת המים של עם ישראל במדבר הביאה לציווי של הקב"ה למשה רבנו: 'וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם', אך ביצוע הציווי היה שונה: 'וַיָּרֶם משֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם', מכיוון ששינה משה רבנו ובמקום לדבר אל הסלע, הכה בסלע [פעמיים] נענש בעונש חמור: 'וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם'.
מבהיל לחשוב שלאחר כל מסירות הנפש וההליכה במדבר ארבעים שנים, ונשיאת כל הסבל הגדול של משה ואהרון את בני ישראל עם כל תלונותיהם, הם לא יזכו להגיע ל'קו הגמר' ולהשלים את המשימה של כניסת עם ישראל לארץ ישראל. הדבר תמוה מאוד וכהתבטאותו של בעל העקדת יצחק בכותבו: 'הרי שלחן והרי בשר והרי סכין לפנינו, ואין לנו פה לאכול'.
רש"י מבאר שדיבור נחשב לקידוש השם יותר גדול מאשר הכאה. והדברים דורשים הסבר: וכי בגלל שלא דיברו אל הסלע אלא הכו בו מגיע להם עונש חמור כ"כ? וכי הכאת סלע אקראי במדבר והוצאת מים ממנו אינה קידוש השם מספיק?
נראה שיש כאן עניין עקרוני. המדרש בילקוט שמעוני כותב שהמטה המדובר הוא מטה ההנהגה שבכל הדורות, מטה מבטא צורת הנהגה. בכניסה לארץ צריך להחליף צורת הנהגה, להנהגה ש'מדברת אל הסלע' ולא 'מכה את הסלע', הנהגה של סבלנות אין קץ, הנהגה שמגלה את כוחותיו של העם, אין כאן עונש למשה ואהרון, חלילה, אלא החלפה מ'מטה המדבר' ל'מטה ארץ ישראלי'. ■
