גליון 511

שיבת ציון פרידמן

חרדים מקשיבים

שיבת ציון פרידמן

הפעם נתחיל בענייני דיומא ונמשיך בעניינים ברומו של עולם.
בעקבות הפיגוע באלעד, נחמה דינה, חברתי, אמרה לי: "בואי נלך לשם, נפגין, נראה נוכחות יהודית". אמרתי לעצמי, "נלך". אחרי פיגוע כזה מזעזע וקשה, ההרגשה היא שחייבים להגיע ולהראות עוצמה, בכל דרך אפשרית. לא ידעתי בדיוק מה נעשה שם בעצם, אבל נסענו והגענו בדיוק בזמן לראות יהודי שמטיח בבנצי גופשטיין האשמות מזעזעות כמו: "בגללכם, כשאתם עולים להר הבית, יש פיגועים…", בחור נוסף טען שבגלל הקיצונים, כלומר אנחנו, תתרחש כל הבלגן.
מיותר לציין את המהומה שהדיבורים האלו עשו, והדיון שנערך לאחר מכן בקרב בני הישיבות, דיון שעסק בהר הבית, מי האוסר ומי המתיר ואם הממשלה בכלל אמורה לאפשר עלייה להר. עכשיו, לא בטוח שסמוך לזירת הפיגוע זה הזמן להתחיל להתווכח, אבל מכיוון שזה כבר קרה, מצאתי את עצמי שבעת רצון מהעובדה שעשרות בחורים כעת בכלל מדברים על "סוגיית" הר הבית. תבינו, יחסית לנושא שלא מדובר, במיוחד אצל בני ישיבות שלומדים גמרא כל היום, כל פרסום הוא חיובי, גם אם הוא שלילי.
מפה לשם זו רק ההקדמה, כי בתוך כל הדיונים פגשנו שני בחורים כאלה שהגדירו את עצמם כ"מחפשים". אני לא יודעת מי לא מחפש בחיים האלו, כולנו מחפשים כל הזמן אבל לא כולנו שמים עצמנו בעמדת המחפש, זה שבא עם ראש פתוח לשמוע. אז דיברנו ושאלנו שאלות קיומיות. התוכן העיקרי היה: "מה אני עושה פה בהתאם לזמן ולמקום?" – כלומר, האם העובדה שאנחנו חיים בארץ ישראל 74 שנים אחרי שהמדינה שלנו קמה, משפיעה על החיים שלנו? איך זה שונה משטעטל במדינה כלשהי באירופה? אולי אנו מחויבים כאן לחיים אחרים? לחיים של יותר?
זו הייתה שיחה בעיני מרתקת, והיא הסתיימה בכך שאותו בחור אמר לי: "שמעי, אף פעם לא דיברו איתי ככה, זאת הפעם הראשונה שמדברים איתי בסגנון הזה". ברגע שהוא אמר את המשפט הזה, הבנתי למה נסעתי עד אלעד. זה היה ברור כל כך. התרגשתי לתת לבן אדם משהו משלי, מתפישת עולמי, מראייתי את העולם. זה לא איזה משהו מיוחד, אבל לבחור הנ"ל זה היה חדש-חדש-חדש. התרגשתי מכך שדיבור שלי השפיע על בנאדם.
אחרי שיצא לי להרהר בשיחה הזו, הבנתי כמה אנחנו כמהים לכך שמישהו יקשיב לנו. שהעולם ישמע את שיש לנו לומר וגם יקבל. כלומר, שהדברים ימצאו את הדרך אל מי ששומע באמת. שזה ייטמע, שיהיה ברור.
חשבתי על כל הפעמים שרציתי שיראו אותי, את מה שאני אומרת ואת הכישרונות שלי. זו יכולה להיות פרזנטציה מושקעת שהכנתי בחיי הסטודנטיאליים אך רק שלוש בנות הגיעו לצפות, וזו יכולה להיות גם הפעם בה רציתי לשתף עצב, תסכול או כעס. נחסמתי בתגובות כגון: "זה שלך, זו פרשנות", ולא היה לי מקום להביע אותי.
ואז נזכרתי בכל הפעמים שאני חסמתי או התעלמתי. לא בטוויטר, אלא בחיים האמתיים. וכמה פעמים חברה התחילה משפט שהזכיר לי משפט אחר שלי, אך בסוף אני השמעתי אבל לא שמעתי.
אוי, זה כל כך קלישאתי, אבל אז חשבתי כמה אנחנו צריכים ללמוד להקשיב יותר. לחברים שלנו. ככה בפשטות. לאנשים שמסתובבים איתנו יש מה להגיד, תסגרו שנייה את המסך, יש כאן מישהו שעומד ממש מולנו. בואו נראה אותו. בואו נקשיב אחד לשני באמת.
אומרים, שככה גם תבוא הגאולה, כשנדע לכבד זה את זה.

שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב print
שיתוף ב email
גלילה למעלה