מיכל (גיבורת המקרה, הסכימה לפרסום המקרה, אבל ביקשה במייל שכתבה לי שאכתוב אותה תחת שם בדוי), המחנכת של כיתה ו' סיפרה לי שהיא לא חשדה בכלום כאשר אחד התלמידים החלשים

לפני שיצאתי מהאלונית של כביש 6 ניגש אליי אדם שהרגע יצא מגי’פ עצבני עם לוגו של חברת הייטק ידועה ואמר לי: “סליחה, אפשר שיחה אחת?”. הסתכלתי עליו ועל הילדים שלו

בשבוע שעבר סיימו תלמידי היסודי את לימודיהם ובכל סיום שנה יש מאות אלפי הורים ששואלים את עצמם: מה בדיוק התלמידים ייקחו איתם הלאה? רציתי לשתף אתכם בסיפור מופלא על מחנך שהצליח

אמר לי איש חינוך ותיק במכללת ‘שאנן’ בחיפה: “כשאתה עסוק בלבנות ובלתת לתלמידים כנפיים, תשים לב שאתה לא הורס ומקטין אותם באמצעות מילה אחת לא במקום”. זכור לי איך שלפני כמה שנים

השבוע קיבלתי את המייל הבא: “שלום אבינועם, אני עוקב אחרי המדור שלך בעלון 'גילוי דעת' ורוצה לספר לך על אירוע מרגש שקרה לילד שלי בכיתה: אנחנו מגיעים מבית שלא חסר

במכללת "שאנן" בחיפה הייתה מנקה בת 40 בשם לריסה שבעצם הייתה ד"ר ברוסיה. בכל פעם בערב כשהייתה לובשת את בגדי המנקה, אבא שלי, שהיה סמנכ"ל המכללה, הבחין שהיא דומעת בשקט.

האמת, כשחושבים על זה, אז זה יותר ממוזר שעוד לא הורידו הנחייה לכלל בתי הספר להפסיק את השיעורים בכיתות בכל פעם שיש אזעקת “צבע אדום”. עד שיש לנו אפשרות לחנך

השבוע סיימתי שיחה עם חבר שניסה להתקבל לבית ספר נחשב בצפון. היום בשמונה וחצי בבוקר התבקש להעביר שם שיעור מבחן. על אף שהכין הכול התברר לו לאכזבתו שהוא טעה בדיסק

קבלתי השבוע בבוקר יום ראשון את המכתב הזה:“שלום אבינועם. רוצה לשתף אותך בחוויות שעברתי השבת עם הילד שלי. בדרך כלל אנחנו הולכים לתפילה בבית הכנסת של הישוב יחד. במהלך השבוע

אני זוכר מצוין את השיחה הזו מפני שבכל שנותיי כמחנך קיבלתי אותה רק פעם אחת: התקופה הייתה תקופת מבחנים מכרעת עבור תלמידי כיתה ו’ שכל ציון מבחינתם היה מכריע וקריטי

יום השואה עבר כבר אבל נדמה לי שהמכתב הבא שקיבלתי רלוונטי מתמיד. בעיקר כשחושבים על הכלים שיש לילדים שלנו בכל מה שקשור לחשיבה ביקורתית ולצרכנות נבונה ומושכלת שמודעת גם ל”אפקט

בחול המועד פסח התקשרו אליי הורים ורצו לשתף אותי במקרה שקרה להם עם הילדה הקטנה שלהם. הם ראו שכתבתי והתעסקתי בנושא הקבלה והדחייה של תלמידים ותלמידות לישיבות התיכוניות ולאולפנות ולכן חשבו שאתעניין

אני חושב על זה שכולנו בסופו של דבר משועבדים. לפעמים כמו העבדים במשל המערה של אפלטון איננו מצליחים לראות את החיים עצמם בגלל שלשלאות הברזל שכובלות אותנו לעבר הקיר

הוא ענה לי: "העוף מקולקל, אבל אם אנחנו ניכנס לחדר אוכל ונגיד שהוא מקולקל מישהו שם יחטוף על הראש. זו גם יכולה להיות אישה מסכנה שממש צריכה את העבודה הזו והיא יכולה להיות מפוטרת …

הוא ענה לי: "העוף מקולקל, אבל אם אנחנו ניכנס לחדר אוכל ונגיד שהוא מקולקל מישהו שם יחטוף על הראש. זו גם יכולה להיות אישה מסכנה שממש צריכה את העבודה הזו והיא יכולה להיות מפוטרת …

הוא ענה לי: "העוף מקולקל, אבל אם אנחנו ניכנס לחדר אוכל ונגיד שהוא מקולקל מישהו שם יחטוף על הראש. זו גם יכולה להיות אישה מסכנה שממש צריכה את העבודה הזו והיא יכולה להיות מפוטרת …

הוא ניגש אליי, תלמיד כיתה ג', בהפסקה ורצה לדבר איתי ביחידות. שאלתי אותו מה קרה? ומה הוא רוצה? ואז הוא אמר לי שבעוד חודש מחלקים תעודות מחצית ויש לו בעיה.

אחרי הפעם השלישית שהתלמיד הזה הגיע לי לכיתה באיחור של שעתיים אמרתי לו שזה לא יכול להימשך ככה וחוץ מזה שישים לב איך שהוא נראה בתקופה האחרונה: מעוך לגמרי, עיניים

היה לי חבר בישיבה שנחשב תמיד לצדיק של השכבה. נשמה גבוהה. הוא מעולם לא פגע באיש ותמיד דיבר טוב על כולם. כשניגש לבגרות בגמרא ירק דם ואכל חצץ, ובסוף גירד

נכנסתי לכיתה וחשבתי איך אני מוריד לתלמידים שלי את התובנה שבעוד כמה ימים הם הולכים לעמוד למשפט ואיך אפשר להטמיע בהם את הרעיון שראש השנה, הרבה לפני שהוא תפוח בדבש

אין מחנך שלא מכיר את התחושה של אובדן שליטה: אתה מחכה לשקט, תלמידים ממשיכים לדבר, פתיל הסבלנות שלך נשרף, ובסוף אתה מגיע לפיצוץ. כולנו מנסים להימנע מהרגעים האלו, אבל מי

כל מחנך מכיר את החוויה הבאה:יוצאים עם כל הכיתה ל’על האש’ או כל טיול אחר כאשר בסוף צריכים לאסוף את כל הזבל. בדרך כלל ברגעים האלו אתה רואה בדיוק איזה

נזכרתי איך שפעם אחת נכנסתי לשיעור בבית ספר ולנגד עיניי הלכה והתפתחה התנפלות המונית על אחד התלמידים, וככל שגברה ההתרסה כלפיו, כך הוא הלך והצטנף אל תוך עצמו. "אתה זוכר

השבוע התארס בן של חבר שלי, רב קהילה, שלא אשכח שאיך שהגעתי אליו פעם לביקור ראיתי את הבן יוצא מהחדר שלו וכמעט חטפתי התקף לב: הוא היה בלי כיפה, והיו

אי אפשר לפתוח את המדור בלי להזכיר את אחד מהמסרים שהשאיר אחריו הרב שטיינזץ זצ"ל. שמעתי לאחרונה שהרב שטיינזלץ זצ"ל נולד בכלל בבית חילוני וחזר בתשובה בהיותו נער, וחשבתי: מעניין איזה מוסד

מה עושים כשהילד המתבגר אומר: "אבא, לא בא לי להתפלל יותר‬"?זו הייתה שיחה כנה רוויה בכאב ובתסכול עמוק: מה בדיוק אמורים לעשות הורים שבליל שבת אחד הילד המתבגר שלהם מודיע

ישבתי באוטובוס ושמעתי במקרה במושב שלפניי שתי נשים מדברות על בחור שמשום מה תיאורו נשמע לי מוכר. ואז אחת אומרת לשנייה: "אמרתי לה שזו הצעה גרועה. הבן אדם לא נראה

המחנך שלנו נראה כמו צל של עצמו, ורגע לפני שפתחנו את הספרים אמר לנו שהיום, במחילה, אין לו ראש ללמד אותנו שום דבר, ואם רק היינו יודעים מה עבר עליו,

סיימתי ארוחה במתחם התחנה בירושלים. שירות אדיב למופת, נקי. אין מילים. ואז פגשתי שם חבר שלי מהישיבה התיכונית. טיפוס די כושל שהצליח להביא לידי תמימות דעים את כלל המורים: ממנו

אני נוסע באוטובוס ושומע דו-שיח בין אבא למתבגר שלו:אבא: "אז איך היה בבית הספר?"מתבגר: "סבבה".אבא: "היה משהו מיוחד?"מתבגר: "לא".אבא: "איך הולך לך בלימודים?"מתבגר: "בסדר". אבא: "ועם החברים, איך הולך לך

פתאום באמצע השיעור המחנך שלנו עושה לנו כזה: "עכשיו אני רוצה שתגידו לי, מה הייתם עושים אם הייתם זוכים במיליון דולר?" התחלנו להסתכל זה על זה, כאילו, מה קשור עכשיו

בסוף השיעור הוא ניגש אליי ואמר לי כזה בצחוק: "בחייאת, המחנך, בבקשה תרחם עליי בתעודה. בפעם שעברה הייתה לנו חתיכת שבת שחורה בגלל שכתבת לי 'כדאי לך להשתדל יותר'". "מה

לפני שנתיים רציתי להתקבל למקום עבודה מסוים וביקשתי ממנהל שעבד איתי פעם לשלוח לי מכתב המלצה, אלא שמשום מה הבן אדם הפסיק להגיב.עבדתי איתו כמה שנים וידעתי שהוא מעריך אותי,

ואז באמצע לימוד שבועות שאל את מעביר השיעור שלא הכרתי אותו ילד בן 8 שאלה שבעצם ערערה את כל היסודות שטרח להניח מעביר השיעור בעמל רב.כולם הסתכלו עליו וחיכו לראות

  ‬פתאום, אחרי שסיימתי כמובן להתלהב מהאקטיביזם המרשים באמת של הכוכבות שהראו שגם ילדי דור ה-Z מסוגלים למחות, הבנתי מה מפריע לי במחאת המכנסונים: כל העניין של דימוי הגוף שמתפספס

לא הרבה שיעורים אני זוכר מהתיכון, אבל אחד כנראה לא אשכח לעולם: כיתה י"ב, שבוע לפני סוף הלימודים, כבר החזרנו את הספרים, והמחנך שלנו הגיע לכיתה בעיניים אדומות. כולנו הסתכלנו

לפני שבועיים החליט חבר שלי, מחנך ותיק, שבא לו לצפות במשחק כדורגל ולעשות את זה כמו שצריך בפאב, כולל שתיית בירה. "תגיד", שאל אותי, "זה בסדר? כאילו מותר לי? אתה

כשהייתי בכיתה ד' היה לי חבר שהיה לו אח טייס, ותמיד כשאח שלו בא לקחת אותו החבר הזה נתמלא גאווה כי הוא ידע שכולנו הסתכלנו על האח הזה שלו בהערצה

הוא סיפר לי שבפעם הראשונה שהצהיר חגיגית לפני מנהל התיכון שאצלו בשיעורי גמרא אין מצב שמישהו מהתלמידים ינקר, מנהל התיכון רק טפח לו על השכם וחייך ממרום שנותיו: "עזוב אותך

פתאום באמצע הלימודים נעלם לו מורה לכמה ימי השתלמות ומוצא את עצמו מוטרד אחת לשעה בקפה ועוגה (ועוגיות פריכות מהבילות שמתפרקות בפה ושטרודל בטעם שאין כאן מקום להאריך נוסף על

המעמד: שבת פרשת שמות. גולשים לאמצע הלילה בשו"ת כיתתי בסמינריון ליל שבת. מדהים לאילו גבהים הנוער יכול להגיע. אחרי השו"ת ניגשו אליי כמה תלמידות, ואחת מהן סיפרה לי שיש לה

 נראה שאין זמן מתאים יותר לדבר על הבחירות שלנו לחיים דווקא עכשיו עם שוך הבחירות השלישיות. בן אדם עומד בצומת גורלי של קבלת החלטות: לאיזו ישיבה או אולפנה ללכת? איפה

בשנה שעברה מילאתי מקום בכיתה י"א בתיכון מוכר מאוד בירושלים. שאלתי את התלמידים: “מה הייתם עושים אילו זכיתם בעשרה מיליון דולר?" הם חשבו. בהו בי. הריצו דחקות. הצביעו. ענו: "הייתי

  המכתב הזה הכניס אותי ישר לאווירת פורים, אבל מהחלק הלגמרי לא מצחיק שלה:"שלום אבינועם,אני כותבת לך לקראת ההכתרות חוויה שעברתי לפני שנה. כולנו התרגשנו וחיכינו להכרה של השמיניסטיות שלנו.

קיבלתי את הסיפור הזה, והוא נראה לי נפלא: "שלום אבינועם. אני עוקבת אחרי הדף שלך, ולדעתי זה בדיוק מסוג הסיפורים שאתה מפרסם. אני אחות במיון, והיום הגיעה אלינו למחלקה מישהי

ליד המעדנייה ברמי לוי צומת הגוש ראיתי פנים מוכרות. ניסיתי להיזכר. לא הצלחתי. הבחור הצעיר פנה אליי: "שלום המורה, זוכר אותי? שנים". ניסיתי להיזכר. באמת. אבל לא הצלחתי. הוא הזכיר

השבוע פרסמה אשת התקשורת יערה ישורון פוסט מטלטל, והוא פוצץ לי את הלב. בפוסט היא חשפה מה קורה כשהדיכאון תופס את הילד שלה. אביא כאן את שני הסעיפים הראשונים, וכל

השבוע חילקתי תעודות ונזכרתי איך רציתי כל כך לחלק תעודה מיוחדת לתלמיד הסובל מבעיות משקל, ורק אלוקים, הוא ואני יודעים כמה ואיך הוא מתאמץ בכל יום ונלחם ולא מכניס לפה

רגע לפני שעונת הרישומים לישיבות התיכוניות נפתחת: אבינעם הרש נותן עשרה טיפים להורים 1.קודם כול פרופורציות: הסבירו לילדים שלכם שהחיים שלהם גדולים וחזקים יותר מראיון הקבלה הזה, ומדובר בסופו של

לפני קצת יותר משבע שנים חשבנו להקים בבית הספר את קבוצת הדף היומי: קבוצה נבחרת של תלמידים שתלמד בכל יום את הדף היומי. הודות לשיווק העצבני שעשינו לעניין, כולל השקעת

העניין האמיתי בחינוך הוא שמצד האמת הוא דומה למים שאין להם התחלה וסוף. רבות דובר על התלושים והמשכורות והחופשות, אך כולם מפספסים נקודה אחת חשובה ומרכזית: בניגוד לתחומים אחרים, מלאכת

המכתב הזה שקיבלתי השאיר אותי בלי מילים. הוא מתאר איך גם בעולם החינוך גלגל החיים חוזר ומעניק לנו מן החוויות שהענקנו לאחרים:“בוקר טוב. מאחר שאני עדיין מנהלת פעילה החשיפה של

בשבת סיפר לי חבר טוב שפעם היה לו חייל שביקש ממנו עזרה כספית. כשהגיע לביקור בית הופתע לגלות ג'יפ יוקרתי של BMW ופלזמה ענקית בסלון. הוא שאל את החייל בתמיהה:

קיבלתי השבוע את המכתב הזה, והוא נראה לי מלמד מאוד:“שלום אבינועם. אני עוקבת אחר הפוסטים וסיפורי ההשראה שלך, וחשבתי לשתף במקרה האישי שלנו.אתמול בערב התקשרה אלינו המורה לדרמה לעדכן אותנו

מאז האסון הזה אני מסתכל אחרת על הרכבת הקלה. פעם היא הייתה בעיניי סמל לחדשנות הירושלמית, ועכשיו היא נדמית לי כבבואה של מלאך המוות. ואני חושב כמה לא הגיוני שחיים

אתמול בערב דיברתי עם חבר שלי שבדיוק הסתיימה בבית שלו בפתח תקווה הפסקת חשמל. הוא מתכנת בכיר, ותכנן להתקדם בעבודה, אבל מצא את עצמו בעל כורחו יושב בבית בחוסר מעש.הפסקת

בואו נשאל רגע מה אנחנו באמת יודעים על הצבת גבולות ועל הרצון של נערים ונערות בגיל ההתבגרות; הגיל הזה שבו האינטראקציה היחידה בין ההורים לילדים שלהם מסתכמת בהעברת כרטיס האשראי

לא אשקר. גם אני כבר התייאשתי ממנו. מילא אם היה הכי גרוע בכיתה רק מבחינת הציונים, אבל הוא פשוט לא יכול לשבת בשקט כל שיעור, כל השיעור. זה הגיע למצב

לפני השיחה האחרונה בישיבת חספין ניגש אליי תלמיד ושאל אותי מה לעשות: הוא בא מבית נהדר, אבל התפילה בבית הכנסת של אבא שלו היא לא התפילה של הישיבה, וארוחת השבת

הסוגיה מוכרת וידועה לכל מחנכי כיתות ו' ו-ז', ובכל זאת נראה שלא מספיק עוסקים בה לנוכח הדילמה החינוכית הברורה והמצוקה העולות ממנה. הינה אחד מהמכתבים הרבים שקיבלתי בעניין מהורים כאובים

אין מחנך שלא מכיר מקרוב את הדיסלקציות למיניהן; מי יותר ומי פחות. מעבר למורכבות הלימודית מדובר במעמסה רגשית על הדימוי העצמי של התלמיד, שמתמודד עם אתגרים שרק מי שחווה על

רק מי שעמד מול כיתה יסכים שהכישורים הנדרשים ממורה מגוונים ומורכבים: לדעת לעמוד מול כיתה, להספיק את החומר, לקלוט בו זמנית את כולם, לדעת לפקוח את העיניים. לעצום את העיניים.

חשבתי לדבר עם התלמידות על סולידריות חברתית ואנושיות, ובדיוק לכן הנחתי לפני השיחה חתיכה של טישו במסדרון. הערכתי שהסיכוי שמישהי מ-300 תלמידות האולפנה תרים את הטישו הזה או תבחין בקיומו

קפה הפוך וחינוך סיפורים | אבינועם הרש – מחנך אני חושב על הנערים והנערות שמנסים ומועדים ומחפשים ומקווים ורק מחכים למגדלור שיאיר להם את הדרך וייתן להם כלים ואמונה וביטחון

הפסקתי לספור את הדיונים ולנסות לכמת את עוגמת הנפש שנגרמה לתלמידים שלי שהגיעו לגיל בר מצווה ושיתפו אותי עם ההורים בהתלבטויות הרבות הכרוכות במחיר ההפקה שהם מתכננים.הנושא מורכב ורגיש במיוחד

התלמיד הזה פשוט הוציא אותי מדעתי: הרגשתי שבעוד רגע אני מאבד את זה. בכל פעם שהצלחתי לאסוף את הכיתה שתקשיב הקפיץ הזה שוב ושוב קם מהכיסא, נגע במשהו ולא היה

בושה וחרפה!" כתבה אימא אחת. "איך לא מעיפים אותה על דבר כזה?" כתב אבא פעיל במיוחד בקבוצת ההורים. "לא הייתי נותנת לה לשמור על חיות", הוסיפה את הקיסם שלה למדורה

נראה שאין מחנך ומחנכת שאינם מכירים את התחושה של השיפוטיות שנוגעת לתלמידים: אף על פי שהם משתדלים מאוד להימנע מלשפוט תלמידים לפי רושם חיצוני או שאר סממנים שטחיים, כל מחנך

היה לי תלמיד שקבוע היה מגיע לכיתה באיחור ובעיניים אדומות. לא משנה כמה דיברתי איתו, זה לא עזר. אחרי כמה פעמים נשבר לי ואמרתי לו: "תשמע, בית ספר זה לא

אין מחנך או ראש ישיבה ואולפנה שלא שוברים את הראש תמיד איך להאהיב את עניין התפילה על התלמידים והתלמידות שלנו. מצד אחד יש לישיבה מדיניות ברורה להטמעת ערכים ואידאולוגיה שתהיה

השבוע המטורף שעברנו בסימן העדה האתיופית וביטויי הגזענות שלה הציב לנגדנו מראה שהמשתקף בה אינו מסתכם רק בצבע עור שונה אלא בכלל במצבו של שריר ההכלה וקבלת האחר שלנו. זה

  1,572,000 תלמידים סיימו השבוע את שנת הלימודים בבית הספר. 1,572,000 עולמות. נשמות. כשרק חושבים על רגע הפגישה המיוחל עם ההורים שלהם הולכים לעקוב בעניין ובתשומת לב אחרי כל שריר

אחרי תפילת שחרית ניגש אליי חבר שלי, אבא של תלמיד כיתה ז', ואמר לי בחיוך: "נו, אני מקווה שעשיתם במערכת החינוך עבודה טובה, כי עכשיו אנחנו הולכים לראות את התוצאות

שבועיים לפני חלוקת התעודות ניגש אליי תלמיד שלי בכיתה ו' שכל השנה היה בין הטראבל מייקרים הכי גדולים שהיו לי אי פעם ושאל אותי: "תגיד, אתה מאמין שיש תשובה בעולם?"

יש דברים שהם הרבה מעבר ל'חובת המחנכים' וכבר תלויים בנשמה ובאישיות של כל מחנך ומחנכת. הינה דוגמה מהשבוע שעבר: "רציתי לשתף אותך במקרה מרגש שקרה לנו אתמול בבוקר. בכיתה של

אנחנו לקראת סוף שנה וההצגות, ומופעי הסיום של בית הספר בעיצומם. בשבוע שעבר הגיע אליי מכתב מרגש במיוחד. הלוואי שכולם היו מתנהגים כך, ודווקא בשל כך הוא בכל זאת נראה

  את המכתב הזה קיבלתי למייל, והוא משמח במיוחד כי הוא מראה איך קצת אנושיות יכולה להדליק אור גדול. "אני עוקבת אחר הפוסטים שלך ויודעת שתאהב את הסיפור שקרה לנו:

זו הייתה אחת התמונות ההזויות שחוויתי אי פעם כמחנך: עד שאני כבר מצליח לאסוף את התלמידים וסוף-סוף נהיה לי שקט בשיעור, אני קולט שרחפן קטן מתרומם מסוף הכיתה, היישר מהמקום

השבוע שמעתי על מחנך שנדהם כאשר ראה בבית החולים שערי צדק את אחד מהתלמידים שלו מלפני שנים שהוא היה שותף להחלטה להוציא אותו מבית הספר עקב התנהגות בלתי הולמת משמש

תלמיד כיתה ח' ישב מולי, ואיך שהוא הגיש לי את המבחן בגמרא קלטתי כמה דפים שדבוקים לדף וכעת נפלו לי מול העיניים. הסתכלתי עליו. הוא הסתכל עליי, החליף צבעים, ואז

לפעמים מחנך יכול להיות גם מישהו שלא סיים תואר בחינוך ואין לו תעודת הוראה. מצאתי את עצמי עומד בשבוע שעבר בחנות צעצועים ידועה מאוד בירושלים ומחכה בתור. לפניי עמדה אימא

שוחחתי בתקופה האחרונה עם הרבה הורים מתוסכלים ששיתפו אותי בתחושותיהם בעקבות מכתבי הדחייה שקיבלו הילדים שלהם מהישיבות התיכוניות. חלקם הרגישו שהמראיינים ממש פספסו את הילדים שלהם, שהציונים שהציגו לא תאמו

המסע לפולין מעסיק, כידוע, אלפי בני נוער וגם את הוריהם, שלא תמיד יודעים מאין הם אמורים להשיג את הסכום למימון המסע. נכון, שמעתי על מלגות ועל קרנות, ובכל זאת קיבלתי

השבוע היו צריכים להפסיק את הלימודים ולשלוח את כל התלמידים לבתים שלהם. כשההורים הנדהמים היו שואלים: "אבל למה? מה קרה?" הייתה באה התשובה: "גל קיידאן, ילד בן 19 שעוד לא

השבוע קיבלו אלפי תלמידי החמ"ד את מכתב הקבלה או הדחייה מהישיבות ומהאולפנות, וזה אחד מהמכתבים שקיבלתי: “ערב טוב, אבינועם, אני חייבת לשתף אותך במקרה שקרה לנו. בננו התקבל לאחת מהישיבות

השבוע נתקלתי בשני מקרים של תלמיד שהוריו שיתפו אותי שהם רוצים להוציא אותו מהמוסד שבו הוא לומד. התחושה של ההורים קשה: לדעתם מוותרים על הילד שלהם מהר מדי.בלי להיכנס לעובי

  הייתי שבת במושב, וקלטתי חמישה ילדים בכיתה ד' ומשפילים חבר שלהם. במקום לעוף מהם ולנתק מגע, הוא המשיך להשתרך אחריהם ושמע איך שהם דורסים ומועכים אותו: "ראית פעם זבוב

  נזכרתי שלפני הבחירות הקודמות ביקשתי מתלמידיי (כיתה ד') בתרגיל כיתתי לכתוב לי על דף את שלושת המנהיגים הגדולים ביותר שלהם. בהתחלה התשובות לא הפתיעו אותי: דוד בן-גוריון, בנימין נתניהו,

  בזמן האחרון קיבלתי כמה וכמה שאלות ובקשות מהורים התוהים אם נכון לשלוח את הילדים לפנימייה, כי בבית הם גם ככה הולכים להשתעמם על שום כלום. לכאורה הטיעונים בעד השארת

  השבוע שמעתי על מנהל בית ספר יצירתי במיוחד בקריות שהחליט לארגן לתלמידים שלו 'ערב כישלונות' פרטי. מנהל בית ספר בכבודו ובעצמו הגיע לדבר ולהציג את הכישלונות המפוארים שלו, והוא

  בשבוע שעבר הלך לעולמו אחד מהפסיכולוגים החברתיים המובילים בתחומו: וולטר מישל, מחבר הספר האלמותי 'מבחן המרשמלו', שזוהי מהותו בתמצית: מראים לילד מרשמלו ולאחר מכן נותנים לו לבחור; או שיאכל

בשבת נתקלתי במקרה בספר המחזור שהכנתי עם הכיתה בשנה האחרונה, שנשאר במדף הספרים שלי ליד 'אבא עשיר אבא עני', ונזכרתי למה שמתי אותו דווקא ליד הספר הזה.כשערכנו את הספר, במקום

מעולם לא הבנתי באמת את כוחה של מחמאה עד שפעם אחת תלמיד שלי בכיתה ד' ענה תשובה מבריקה בשיעור תורה. התלהבתי מהתשובה מאוד, אבל כרגיל הרושם התפוגג בהמשך היום, ועד

באמצע אספת הורים הראשונה, כאשר כל ההורים והילדים שלהם – התלמידים שלי – מסתכלים בי והלב שלי על טורבו, הסברתי להורים ולתלמידים בין היתר גם על חדר המורים ואמרתי שלא כדאי לתת

אם הייתם שואלים אותי בהתחלה מי עומד מאחורי 'הפורום הדיגיטלי – שומרים על הילדים ברשת' (The Digital Forum), הייתי מהמר שמדובר במישהו מהמגזר החרדי, החרד"לי או בגוף שמרן אחר, בדיוק כמו