רבים מנסים להסביר את ההתנהלות של ערביי ישראל בפרעות תשפ”א. אני רוצה להתייחס למחשבה שדרכו של עולם, “שיתבססו רגשות כעס ורצחנות באדם שחוה דיכוי והשפלה”,

במשך שנים, סעדנו סעודות שבת בחדר האוכל של ישיבת שעלבים, כשבעלי היה ר”מ בישיבה. בטקס נטילת הידיים של הבחורים, היה נהוג להמתין לכוהנים שייטלו, ורק

“הֵם לֹא יִשְׁבְּרוּ אוֹתָנוּ אָנוּ גַּם לֹא נָכֹף הַגַּב, כָּל עוֹד זוֹ הָרוּחַ בָּנוּ וְכָל עוֹד פּוֹעֵם הַצַּו…”, ועכשיו סגרו לי את הווטסאפ ולבנצי בעלי,

לפני כמה שנים, התייחסנו לאיתור תקלות בנסיעה, לאחר ששמענו בצער עמוק ובזעזוע על התאונה המחרידה בכניסה לטבריה ועל מותם של רפאל אטיאס, רעייתו ושישה מילדיהם

זוהי תעלומה. מקובל לטעון שדרכו הלמדנית הייתה שמרנית מאד, בסגנון הנצי”ב מוולוז’ין, ולא בדרך הלמדנות הישיבתית. לענ”ד זה נכון רק לגבי השפה, הסגנון, אבל לא

אבאיהודה גרמן. לא יעזור הגיל ושנות העצמאות, אם קורה משהו הדבר הראשון זה טלפון אליו. השיחה בדרך חזור הביתה בשעות הקטנות של הלילה מעניקה איפוס

החיים שלנו הם מסע ארוך, מסע שיש בו לב ונשמה ואנשים ומשפחה וצער וכאב ושמחות והצלחות ומכשולים וגם הרבה טוב. אנחנו לומדים את הדרך שלב

אז שקט בלוד, ככה שמעתי שמספרים בתחילת השבוע. שקט אבל תחת אבטחה כבדה. שקט שהוא דממת מוות.. של עיר. של חזון של קיום. למי שתהה

יש לי אחיין ששמו איתי שכטר, איתי משחק כדור רגל בליגת העל. איתי אדם מאמין ותמיד בשמחה. בשנת 2014 איתי החל לשחק בצרפת בקבוצת נאנט.